החינוך בפרשה

'ושמחת בחגך', במה משמחם?

הרב נועם צחור
"תנו רבנן: חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, שנאמר 'ושמחת בחגך', במה משמחם? ביין. רבי יהודה אומר: אנשים בראוי להם, ונשים בראוי להן. אנשים בראוי להם – ביין, ונשים במאי? תני רב יוסף: בבבל – בבגדי צבעונין, בארץ ישראל – בבגדי פשתן מגוהצין.תניא, רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים – אין שמחה אלא בבשר, שנאמר 'וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך'. ועכשיו שאין בית המקדש קיים – אין שמחה אלא ביין, שנאמר 'ויין ישמח לבב אנוש'." (פסחים ק"ט.) מעניין לראות שהגמרא מתעסקת בדברים חיצוניים,כמו בגדים ,צבעם,גיהוצם,באכילת בשר, שתיית יין.
הרמב"ם בהלכות יו"ט פוסק: "שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית. וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלווים עליו שנאמר "ושמחת בחגך" וגו'. אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא שמחת קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה, יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו.
והנה נתמהה היאך לא הביאו הגמרא והרמב"ם , היאך ינהג האדם וישמח את בני ביתו בדברים רוחניים המקרבים את הלב ?
אלא שבמצוות ליל הסדר הדבר טמון היטב,ומעוגן בהלכות ליל הסדר. כל מהותו של ליל הסדר הוא חינוך, "והגדת לבנך". אמירה ,באהבה גדולה, כולנו מסובין, עלינו להבחין היטב על שני הצירים שעליהם סובב חג הפסח, הזהירות מהחמץ ואכילת המצה. הבה ונבחן את שתי המצוות הללו של מצה וחמץ ונראה את מהותן הפנימית העמוקה והחינוכית.. החמץ והשאור ( שמרים מחמצים) מהווים שתי תכונות שהנם מסרים חשובים וערכיים עבורנו. החמץ - פעילות המביאה לידי תסיסה ופעילות את המים והקמח יחדיו . וסימנה -תפיחה והתנשאות. חז'ל המשילוה לגאווה שאף היא דומה לכך, קודם אדם כועס, מדמיין, וזה מביאו לידי התנשאות וגאווה, בטול הזולת ותחושת עליונות.והרי גאווה זו היא אם כל חטאת. ועל כן מצווים אנו על שלא ניתן לה משכן בלבנו, ולא תשפיע על מעשינו ומחשבותינו עד ולהמחיש את הסכנה שבדבר הפסוק אומר "גבה עינים ורם לבב - אותו לא אוכל", אין אני והוא יכולים לדור יחד.
יצר הרע נמשל בחז'ל "לחמץ", שכשמו כן הוא גורם לאדם "להחמיץ" את תפקידו,להמיץ את יעודו,ולהחמיץ את מעשיו.החמץ נוצר כתוצאה של שהית הקמח והמים יחד ללא כל פעילות. עמידה במקום,במציאות הקבועה בלי עבודה – בלא הלישה החוזרת ונשנית, היא השלילית. דבר הבא ללמדנו כי האדם נברא עם תכונות וכשרונות כפי שיעדו לו מן השמים בצאתו לדרכי החיים, אך היהדות עומדת על כך שעל האדם לעבוד על עצמו - כלומר לשבח ולשפר את עצמו, ללא לאות וללא הפוגה.אדם הנולד עצלן או אפילו רמאי אין זה גזר דין סופי שכך נגזר עליו לחיות את שארית חייו עלי אדמות,להפך, ברגע שזוהתה תכונה זו בקרבו,ומודע הוא למגרעותיה, עליו לעמול על תיקונה בעצמו. בתחילה ילמד על תכונה זו. על החסרונות שהיא מביאה לו, ולאחר מכן כאשר יכיר בשכלו את העובדה יוקל עליו לעשות גם מעשים.
ולכן אדם שאינו מתעסק בתיקונו העצמי, וכאשר יצא מבטן אמו כך ישוב, הוא אשר יקרא "מחמיץ" את הצ'אנס שנתן לו הבורא יתברך לתקן ולעבד בצורה מתמדת את תכונותיו. וזה ההסבר הנוסף להרחקת החמץ מהאדם.
המצה: לעומתם, יש בה אך ורק קמח ומים, אך היא עברה עבוד, לישה, קטיפה ושוב חזרה ולישה עד אשר הגיעה לפתחו של התנור ללא רגע של מנוחה,חזרו ולשו אותה ללא הרף ללא הפסק,ולכן לא החמיצה. הנה זה בא ללמדנו שלמרות שאין לאדם רכוש, או כשרונות, עצם הפעילות שלו בקביעות ובהתמדה היא זו שעומדת לו להתעלות ולהתקדם. אף שאין בו "חומרי טעם וריח" העבודה תשלים לו את חסרונו.
ובחג החירות מדגישים אנו את שתי התכונות הללו, מרחיקים את הגאות והיהירות, את הבטלה וחוסר המעש. ומגביהים ומקדשים ומעלים את הצניעות והענווה, העבודה העצמית וההתמדה.
ועל כן הגמרא והרמב"ם כשהביאו את דעתם על החיצוניות ועל אכילה ושתייה,ידעו כי האדם הישראלי, זה הדבק במצוותיו יתברך, לא יעלה בדעתו לעבור על יסוד בסיסי זה של ההפרדה וההתרחקות של חמץ ומצה, ולא יטעה בהם כלל.
שבת שלום.וחג שמח וכשר

עלון מעלה

אם אתם רוצים להשאר מעודכנים, הצטרפו לעלון מעלה