פינה למדריך

פורים בסניף

אייל דוידסון

מכתב שכתב רכז הדרכה בבני עקיבא, אייל דוידסון, בשנת תש"ן

ספור קטן ושולי, שהתרחש שהייתי בערך בגילך, והותיר בי רושם חזק. זה היה בפורים, ארגנתי ביחד עם עוד כמה חברים מסיבה מגניבה לחבריא ב': תחרות תחפושות והצגות ואוזני המן ובלונים. פורים הוא החג הכי שמח שאני מכיר.
הזמנתי למסיבה את ניר, חבר חילוני, שהיה ידיד טוב שלי, כדי להראות לו איך הח'ברה של בני עקיבא יודעים לעשות שמח.
ובאמת היה שמח, עד שאותו חבר שאל אותי, ממש בדרך אגב, בלי להתכון בכלל, "לזכר איזה מאורע אתם מתחפשים לחילונים?", מיד קפצתי כמובן: "מה פתאום חילונים?" -"אני לא יודע" אומר ניר. "לפני כן חשבתי שהדתיים חוגגים חג דתי, אבל מה פה דתי? הבנות במכנסים, הבנים מעשים ומנבלים את הפה, וסתם זה נראה כאילו תפסתם איזה תאריך בשביל לפרוק עול".
אני שתקתי. "נו כבר תגיד משהו" חשבתי לעצמי. אבל לא יכולתי. הוא פשוט צדק, עדיף שאשתוק. תאמין לי התביישתי מעצמי יותר ממה שהתבישתי ממנו. הוא כל כך צודק לעזאזל.. מה פורים זה לא חג עם מסר משלנו, שככה הוא צריך להראות! אבל מצד שני, בפורים חיבים לשמוח, לא
אז מה לעשות לא להפסיק לשמוח, זה מה שמצווים לעשות בפורים, ההלכה גם אומרת לנו זאת. אך בוודאי שאין ציווי "לאבד את הצפון", את עצמנו. לרקוד, לשתות, להתחפש, הכל בסדר, אבל לא צריך לפרוק כל עול.
פורים הוא חג שמסמל את ההצלה של הזהות המיוחדת שלנו. את אי-ההסכמה להשתחוות להמן. את הרוח וההצלה שעמדו ליהודים.
אז איך אנחנו, במסיבה אחת, מסוגלים לבוא ולטשטש את כל מה שמיחד אותנו?

עלון מעלה

אם אתם רוצים להשאר מעודכנים, הצטרפו לעלון מעלה