ניצבים

קרובה התורה לאדם

הרב אלימלך בר שאול
לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא, לא בשמים היא... ולא מעבר לים היא.
ובאספקלריה של חז'ל: אמרו לנו: רבנו משה... והיכן היא? אמר להן: במקום קרוב היא: בפיך ובלבבך לעשותו, אינה רחוקה מכם, קרובה היא לכם (דברים רבה, ח). דווקא משום הגובה והמרחק הבלתי משוערים. אלא שעם כל היופי הנפשי שבכיסופין אל הגבוה והרחוק. אין אלה אלא מחולשות האדם המוכן לשכן את כל הטוב והיפה בגבוה לאין ערוך ובמרחק לאין שיעור, ולעשותם שעשוע רוחני מענג ומעדן, ובלבד שלא לראותם קרובים אליו כדי שלא יהיו מחייבים אותו למשהו יותר מסתם כיסופין ערטילאיים, למשהו ממשי ולמעשה, ואם כי אין כאן כל מחשבה לפרש כך כוונת שאלתם של בני דור דעה, ברם כיון שנאמרו הדברים בפי חז'ל כפי שנאמרו הרי שבשבילנו ניתן להוציא מן הדברים מוסר השכל לפי מה שאנו צריכים לו. ולכן השאלה הנזכרת: "והיכן היא", משמשת לנו נקודת מוצא עיונית להתבוננות מעמיקה בלבנו אנו. ולנו יכול להיות נדמה כי הגובה הרב והמרחק המופלג היו נותנים לנו סיפוק רב בליבוי כיסופין לטמיר ברום ולמופלג במרחק, מה שאין כן אם לא כך הם הדברים, כי אם לא בגבוה ולא ברחוק נחפש את האידיאלים הנפלאים, אז היכן הם ומה טיבם וגדולתם בשבילנו. במה יקסמו לנו, והאיך נוכל להתפעל מגדולת מעלתם. ובאה התשובה הברורה של תורה: "במקום קרוב היא אינה רחוקה מכם, קרובה היא לכם". גדולת מעלתם של הערכין האלהיים היא דווקא בזה שהם קרובים מכל קרוב ללב האדם הפתוח להם. "בפיך ובלבבך לעשותם". ערכי תורה ומצוותיה ניתנו לאדם לא כדי להיות נושא לגעגועין וכיסופין בלבד. לא כדי לתת לאדם אידיאלים מופשטים נעלים ונישאים, אלא לתת לו ערכין קרובים דווקא. ערכין של נברא בצלם. ערכין אנושיים מן השמים. ואסור לו לאדם להעלות על דעתו כל מחשבה על מרחק בינו לבין תורה ומצוותיה. כי לא זו בלבד שהתורה ומצוותיה קרובות לאדם, אלא שאין כל מרחק כלל וכלל בינן לבין האדם.
"לא נפלאת היא ממך"
"זהו שאומר הכותב (משלי כד): 'ראמות לאויל חכמות, בשער לא יפתח פיהו'. מהו 'ראמות לאויל חכמות'? א"ר תנחומא: הטיפש הזה נכנס לבית הכנסת והוא רואה אותן שנושאים זנותנים בתלמוד, והוא אינו יודע מה הן אומרין, הוא מתבייש, שנאמר: 'בשער לא יפתח פיהו'... דבר אחר: רבנן אמדי, הטיפש הזה נכנס לבית הכנסת ורואה אותן עוסקים בתורה הווא אומר להן: היאך אדם למד תורה תחילה? (והם) אומרים לו: תחילה קורא במגילה, ואחר כך בספר, ואחר כך בנביאים, ואחר כך בכתובים משהוא גומר את המקרא שונה את התלמוד, ואחר כך בהלכות, ואחר כך באגדות. כיון ששומע כך, אומר בלבו: אימתי אני למד כל זאת? וחוזר מן השער" (שם).
בכל אדם ישנה איזה נהייה ללמוד ולדעת את התורה לכל מקצועותיה, אלא שאינו מעז להתחיל שמא לא יוכל להמשיך ולגמור סדר של לימודים. הוא שומע מן הלומדים שכבר הגיעו לידי הישגים כל שהם, כי יש להתחיל וללכת מן הקל אל הכבד בהדרגה ובהתמדה ממקצוע למקצוע בתלמודה של תורה, ואין כל קפיצת דרך בלימודה של תורה והוא מתבייש מאי
ידיעתו. אך בראותו מה יש לפניו ללמוד הריהו בא לידי יאוש, הכמות העצומה של מקצועות התורה. המחייבת כמובן איכות עצומה, מהלכת עליו נכאים, מפני שכל זה נראה לו רחוק מדי וקשה מדי בשבילו. ויש שהוא נרתע ונסוג לגמרי. ברם זוהי עצת היצר ותו לא. אמנם מכילה התורה כמות ואיכות עצומות, "רחבה מני ארץ ועמוקה מני ים", אלא שעובדה זו אסור לה
שתייאש את האדם הרוצה ללמוד תורה, כי אם לעודדו ולאמצו ולחזקו. ומה טוב אם יזכור הלומד תמיד את סוד ההצלחה שבהדרגה. יאמר כך לעצמו: בעצם יש לפני רק פרק אחד ללומדו, ולא יותר. אותו פרק של יום זה. או דף של יום זה בלבד. וזה לא הרבה אלא מעט, וזה לא קשה אלא קל מאד. ואם אני אשמור תמיד ללמוד פרקו של יום זה, אז יעשה הזמן את שלו, ופרק לפרק יצטרף ודף לרעתו יתחבר, וכעבור תקופה מסויימת אראה כי עברתי
כברת דרך די ארוכה, וכי התקרבתי בהרבה למטרה. אף פעם אין על האדם ללמוד הרבה אלא מעט. תמיד ותדיר רק פרק אחד רק דף אחר. של יום זה ושעה זאת, לא יותר ולא פחות. וללא דליגה אף על יום אחד, וללא קפיצה ממקום למקום. וגם בשינון וחזרה אין לו אלא לראות פרקו של יום ואותו לשנן ועליו לחזור. הכל תלוי בפרקו של יום וברציפות הפרקים והימים
ובהמדת האדם במסלול הזה. לכאורה אף זה דבר פשוט הוא. אבל עובדה היא כי רוב אלה שלא הגיעו להישגים של ממש בתלמוד תורה, אולי לא היה חסר להם רצון טוב וכן, אלא היה חסר להם אורך רוח להתמיד בהדרגה בפרקו של יום. הם ראו לנגד עיניהם תמונה אדירת ממדים של התורה כולה. ולא אזרו אומץ להעלות על הדעת והרגש כי בכוחם לקפל
מרחבים ומעמקים אלה. ואילו ידעו לקפל את מבטם על לימוד התורה ולרכזו יפה יפה כל יום ביומו וכל פרק בפרקו, לא היו באים לידי רתיעה שלילית כי אם לשקידה נמרצת. לכן כה חשוב להדגיש את הסוד הפשוט הזה שאינו כלל סוד.
אך כשם שקיים באדם פחד ההמשך, כך יש אשר ירתיע פחד ההתחלה. וגם בנוגע לזה עלינו יפה לעיין בדברי חכמינו ולהאיר עלינו מאור תורתם.
"למה הדבר דומה, לכיכר שהיה תלוי באויר, טיפש אומר: מי יוכל להביאו! ופיקח אומר: לא אחד תלה אותו! מביא סולם או קנה ומוריד אותו. כך, כל מי שהוא טיפש, אומר: אימתי אקרא כל התורה... ומי שהוא פיקח מהו עושה שונה פרק אחד בכל יום ויום, עד שמסיים כל התורה כולה, אמר הקב'ה: 'לא נפלאת היא', ואם "נפלאת היא' ממך: שאין אתה עסוק בה" (דב"ר שם). גם הטיפש וגם הפיקח רואים והנה הכיכר תלוי באויר הרבה למעלה ממקום
עמידתם. אלא שהטיפש נרתע מן העובדה שהוא לא יכול להושיט ידו וליטול את הכיכר התלוי, ומתייאש והולך לו ונשאר רעב והכיכר נשאר תלוי במקומו. אולם הפיקח רואה את הכיכר תלוי גבוה, אבל אינו נרתע והולך, אלא מחפש דרך כיצד להוריד את הכיכר. ומזו העובדה עצמה שהכיכר תלוי, הוא לומד שהכיכר נתלה על ידי מישהו, והוא בא לידי מסקנא שאם אפשר היה למישהו לתלות אותו הרי זה אומר שאפשר גם להוריד אותו ממקומו. ואז מתקבלת מיד מסקנא מעשית שנייה, שצריך להעמיד משהו גבוה ולעלות עליו כדי להגיע לכיכר עצמו. והוא עושה כך ומצליח. הרי זה בא ללמדנו, כי בהתקלנו בקושי מסויים אין להרתע ולברוח מחמת יאוש, אלא יש לברר ולחפש ולמצוא דרך להסרת הקושי הזה.
ובהרבה מקרים הקושי עצמו יכול להורותנו את הדרך המובקשת וכך בלימוד תורה, אם כבר ההתחלה קשה, אין להרתע ולהתייאש מלהתחיל, אלא לחפש דרך כיצד להתגבר על הקושי של כל ההתחלות קשות. ויש לעשות כל מאמץ כדי לאפשר את ההתחלה, וממנה יבוא ההמשך. בדמות ההתמדה של כל יום ופרקו.
זה שנרתע מן הקושי שבהתחלה אינו רחוק מן הפתרון הנכון, אלא קרוב מאוד לו. ומה שנדרש ממנו הוא בהרבה מקרים רק מאמץ קל יחסית של קצת יותר שימת עין ותשומת לב. קצת יותר פקחות, ולא הרבה אומץ. ברם משאינו עושה זאת הריהו מפסיד את כל עולמו. דלת של בית המדרש סגורה אבל אף פעם לא נעולה, אולם מי שאין לו אפילו אומץ זה להחזיק בידית
ולדחוף דחיפה קלה בדלת קדימה, הוא נשאר בחוץ. וכמה ייצר לו אחר כך כאשר יראה כי אחרים עשו והצליחו במקום שהוא לא ניסה לעשות שום דבר, אלא הישלה את עצמו בפחדים דמיוניים ובקשיים בלתי מציאותיים.
ההבדל המהותי בין "טיפש" ל"פיקח" הוא לעיתים כחוט השערה בלבד, ומי שנשאר מעבר מזה לחוט השערה נשאר אותו טיפש, ומי שעבר את הגבול הדק הזה, כל שערי תורה וחכמה פתוחים לפניו לרווחה. ויש אשר הנרתע מן ההתחלה אינו רוצה כלל ללמוד תורה, ובהצביעו על
הקושי שבהתחלה, הריהו בא למצוא כביכול הצדקה להנחתו המוקדמת שאי אפשר לו להתחיל בלימוד. ומי שמבקש ב"קושי" הצדקה לביטול מורה הוא אינו מחפש דרך אלא מציץ ובורח מיד שמא ימצא דרך. לכן הוא גוזר על מחשבתו שביתה ומושך על עצמו שביעת רצון כמי שזכה באישור מפורש על "פיקחותו" כי רבה היא. והוא גם חש בלבו רחמנות כביכול על חבריו שעומדים ומתקשים לחפש דרך מול מחיצה של ברזל. שכזה הוא פחות מקודמו הפחדן, כי העצל גרוע מסתם טיפש. והוא גם הגרוע שבעצלנים. כך הורונו חז'ל: "בפיך ובלבבך לעשותו" רבנן אמרו: ז' דברים אמר שלמה על העצל, ומה שאמר משה היה גדול מכולם. כיצד, אמרו לעצל: רבך בעיר לך ולמד תורה ממנו, והוא משיב אותן ואומר להן: מתיירא אני מן הארי שבדרך. אמרו לו: הרי רבך בתוך המדינה, עמוד ולך אצלו, אמר להן: מתיירא אני שלא יהא ארי בתוך הרחובות. אמרו לו: הרי הוא דר אצל ביתך. אמר להן: והארי בחוץ. אמרו לו: בתוך הבית. השיב להן: ואם הולך אני ומוצא את הדרלת נעולה אני מחזר ובא?! אמרו לו: פתוח הוא. לסוף שלא היה יודע מה להשיב, אומר להן: או הדלת פתוח או נעול, מבקש אני
לישן עוד מעט. עמד משנתו בבוקר נתנו לפניו לאכול, הוא מתעצל לתת לתוך פיו ומהו שאמר משה היה גדול מכולם. מנין, 'כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו', הוצא דבר מתוך פיך" (דב"ר שם) הגרוע שבעצלנים לפי שלמה הוא זה שהוא מתעצל לתת מן הצלחת לתוך פיו, אבל גרוע ממנו מי שהאוכל כבר נמצא בתוך פיו אלא הוא מתעצל לבלוע אותו. התורה קרוב מאד לאדם, היא דופקת בלבבו של אדם מאז ניתנה מסיני, היא פרושה וגם סדורה לפניו, ואין הלימוד חסר אלא מאמץ קל מאד: תשומת לב. ואין הקיום חסר אלא מאמץ קל מאד: תזוזה כשלהי, ואז הבא ליטהר מסייעין אותו. "ומבשרו יחזה אלוה... פירוש: כי ימצא חקוק בלבו נטיה לדרכי התורה, לאהוב את השם יתברך, ולספר כבודו, ולייחד פיו
ולבבו להשם יתברך" (משך חכמה, נצבים)
(מתוך "מן הבאר")

עלון מעלה

אם אתם רוצים להשאר מעודכנים, הצטרפו לעלון מעלה