וילך

''הקהל''

יואל רפל


בבתי הכנסת קוראים השבת שתי פרשות "ניצבים" ו"וילך". פרשת "ניצבים" פותחת במילים: "אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלקיכם; ראשיכם, שבטיכם, זקניכם, ושטריכם כל איש ישראל". זוהי פרשה קצרה, ארבעים פסוקים בלבד, אך היא חובקת נושאים גדולים ועמוקים. העם כולו ניצב בפני משה. העושה מאמץ של הרגע האחרון ומבקש לשכנע כי הדרך האחת והיחידה המבטיחה חיים היא קבלת עול מצוות ה' כפי שנכתבו בתורה. בדין וחשבון נוקב ומפורט הוא מציב את הברכות שתבואנה על העם בעקבות שמירת המצוות ואת הקללות המאיימות אם לא תשמרנה המצוות. משה המעיד על העם שמים וארץ, מפרט את התנאים לחיים ומוות ומבקש (ל/יט) "ובחרת בחיים, למען תחייה אתה וזרעך".


הפרשה השניה הנקראת השבת, פרשת "וילך" קצרה עוד יותר, שלושים פסוקים בלבד, והם דבריו האחרונים של משה אל בני דורו. פרשה זו מרעידה נימי נפש, והקורא מזדהה עם כאבו של משה הפונה לעבדו, לעוזרו הנאמן, ליהושע ואומר לו, נגזר עלי שלא אכנס לארץ ישראל (לא/ז) "חזק ואמץ כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע ה' לאבתם לתת להם". יש סמליות רבה בעובדה כי פרשה זו נקראת תמיד בסמיכות לראש -השנה. שבת לפני או שבת אחרי, והיא מציבה בפנינו את גורלו של משה, האיש היחיד על פני האדמה שזכה ודבר פנים אל פנים עם הקב'ה, אך משנגזר דינו הוא מת ככל אדם.


שתי המצוות האחרונות מתרי"ג המצוות מופיעות בפרשת "וילך". מצווה תרי"ב, האחת לפני האחרונה, היא מצוות "הקהל". אנו בשבת האחרונה של שנת תשס"ב שצוינה במדינת-ישראל כשנת "הקהל". ואף שאירועים רבים לא התקיימו בשל המצב הנה ראוי לומר כמה דברים על מצווה זו שקיומה נתחדש רק לפני חמישים ושבע שנים. וכך נאמר בפרשתנו (לא/י-יב) "ויצו משה אותם לאמור, מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה, בחג הסוכות, בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר, תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באוזניהם. הקהל את העם, האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלוקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת". על פי הידוע מהמשנה, (מסכת חגיגה ג/א) אחת לשבע שנים ביום הראשון של חול המועד בחג הסוכות הראשון שלאחר שנת השמיטה היו מקהילים את העם כולו - אנשים, נשים וטף כדי לקרות כמה פרשיות מן התורה. לא פלא הדבר שרבים ראו במעמד הקהל מעמד הר סיני מחודש.


לכאורה הינו מצפים שאת התורה יקרא הכהן הגדול שהוא המנהיג הרוחני של העם, אך על פי הציווי המקראי, מי שמצווה לקרוא מן התורה באוזני העם הוא דווקא המלך, וכותב הרמב"ם (חגיגה פ"ג, ה"ג- ה"ו) "והמלך הוא שיקרא באוזניהם... שהמלך שליח הוא להשמיע דברי ה'".


מתוך שתי עדויות כתובות על מצוות "הקהל" בימי בית המקדש השני ניתן ללמוד על אשר התרחש בירושלים בחג הסוכות. במשנה, מסכת סוטה (פ'ז, מ"ח) הקוראת לפסוקי הקהל "פרשת המלך" נאמר "פרשת המלך כיצד? מוצאי יום טוב הראשון של חג, בשמיני במוצאי שביעיות, עושין לו בימה של עץ בעזרה, והוא יושב עליה, שנאמר "מקץ שבע שנים במועד", חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנה לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנה לסגן, והסגן נותנה לכהן גדול, וכהן גדול נותנה למלך, והמלך עומד ומקבל וקורא ויושב. אגריפס המלך עמד וקבל וקרא עומד, ושבחוהו חכמים, וכשהגיע ל"לא תוכל עליך איש נוכרי" זלגו עיניו דמעות, אמרו לו: אל תתירא, אגריפס, אחינו אתה, אחינו אתה אחינו אתה". והמשנה מפרטת מה היו קוראים, שהרי לא קראו את התורה אלא פרשיות ספורות: "אלה דברים" עד "שמע" ו"שמע", "והיה אם שמוע", "עשר תעשר" "כי תכלה לעשר" ופרשת המלך, וברכות וקללות עד שהוא גומר כל הפרשה. ברכות שהכהן הגדול מברך אותן, המלך מברך אותן, אלא שהוא נותן של רגלים תחת מחילת עוון". והרמב"ם (הלכות חגיגה פ"ג, ה"א) מציין כי אלו פרשיות "שהן מזרזות אותן במצוות, ומחזקות ידיהם בדת אמת". לא אכנס לפירוש המשנה אלא אשאר בתחום התיאור על אשר התרחש בירושלים והמקבל ביטוי נוסף בספרו של יוסף בן מתתיהו ("קדמוניות היהודים" ספר ד, פרק ח, סעיף יב; ספר רביעי פסקאות 208-209) "ולכשיתכנס ההמון בעיר הקודש לשם הקרבת קורבנות כל שבע שנים, בזמן חג הסוכות, יעמוד הכהן הגדול על בימה גבוהה שיהא קולו נשמע ממנה ויקרא לפני כל העם את חוקי התורה, ואל יימנעו לא אשה, ולא ילדים ואפילו לא עבדים מלשמוע".


ובכן; במשנה הקורא בפני העם הוא המלך ואילו אצל יוסף בן מתתיהו הקורא הוא הכהן הגדול. וסיבת ההבדל פשוטה. במרבית השנים שבית המקדש עמד על מכונו לא היה מלך יהודי לעם ישראל בארץ ישראל ועל כן הקריאה בתורה נמסרה לכהן הגדול. המשנה לדעת פרופ' שמואל ספראי (מחנים מ') "יותר משהיא מוסרת נוהג שנהג כל הימים היא מעלה את המציאות של הדור האחרון, או הדור שלפני האחרון שעה שמלכו בישראל שני מלכים; אגריפס הראשון ובנו אגריפס השני". לדעת ספראי המלך הספציפי שאליו מתייחסים דברי המשנה הוא אגריפס השני שמלך משנת 50 ועד החורבן. והאירוע התרחש בסוכות של שנת 63-62 לספירה.


מדוע אם כן לחדש את מסורת 'הקהל' הנקשרת כל כולה למלך-לכהן גדול ולמקדש? עונה על כך בעל "ספר החינוך" (מצווה תרי"ב) "ונוהגת מצווה זו בזמן שישראל על אדמתם". כלומר, מצוות הקהל היא מן המצוות התלויות בארץ. אך יש למצווה זו מגבלה נוספת, לא רק שקיומה הוא אך ורק בארץ ישראל, היא תקפה רק כאשר עם ישראל יושב על אדמתו בארצו. אנו שזכינו "בשוב ה' את שיבת ציון" ראוי שנמלא מצווה זו שהיא החזרת תורת-ישראל אל ארץ-ישראל.

עלון מעלה

אם אתם רוצים להשאר מעודכנים, הצטרפו לעלון מעלה