הרב משה אביגדור עמיאל

הרב הראשי לתל אביב

זכורני, בימי חג ומועד, היה אבא לוקחני עמו, לבקר אצל הרב הראשי לתל אביב. כשהייתי נכנס לחדר העבודה, התפעלתי למראה אלפי הספרים המקיפים את החדר מארבע רוחותיו. הכול היה מוצף וגדוש ספרים... במרכזם התבלטו עשרות הספרים שחיבר הרב. הודו והדרו שהילכו על החדר, השרו מרוחם על הספרים.

רבי משה אביגדור נולד לאביו רבי יעקב יוסף, בי"ב בניסן תרמ"ב 1882, בעיירה פורוז'ובה הסמוכה לגרודנה. ראשית חינוכו קיבל על ברכי אביו, שהיה סוחר למדן, וכן בישיבה הקטנה שבעיירה. לבו של הילד נמשך לגדולות, למקום שם נובעים מעיינות התורה בשפע רב.

למחרת חגיגת הבר מצווה שלו נסע לטלז, ללמוד בישיבה המפורסמת, שבראשותה עמד רבי יוסף ליב בלוך זצ"ל. הנער בן הי"ג, שהתבלט בחריפותו ההגיונית, הוכנס לחבורת בחורים בני עשרים ולמד אִתם בצוותא, כאחד מהם.

כאן החלה להבשיל בו שיטת כללי התלמוד - שבּהּ נתפרסם בספרו החשוב: "המידות לחקר ההלכה". הוא הקשיב בדריכוּת לדברי ההסבר של ראש הישיבה והטה אזנו ל"סברות" שראש הישיבה העלה בחכתו. מוחו הקטן התחיל חושב, שיש אפשרות להשחיל חוט מקשר בין הסברות השונות המועלות בשיעור אחד. אין ספק - חשב הנער לעצמו - ששרשרת ה"סברות", יש לה יסודות וכללים קבועים. אפשר שראש הישיבה אינו חש בכך, הוא לא טרח לחשוב על כך, מכיוון שלו חשובה הסברא כשלעצמה. אבל ברור היה למשה שהרב מבסס את "סברותיו" על כללים יסודיים קבועים ועומדים. אין בונים בניין שלא לפי תכניתו של אדריכל, ואין האדריכל מתכנן אלא לפי כללי יסוד קבועים באדריכלות.

המחשבה הזאת של הנער, שזה עתה היה לבר מצווה, לא הרפתה ממנו והבטיחה לנו את אדריכל העתיד בהלכה, כשמשנתו סדורה לו והכול באים ואומרים: "מה נאה בניין זה שבנה!"

מטלז, עבר משה אביגדור לבריינסק, כדי ליצוק מים על ידיו של רבי שמעון שקופּ הנודע.

התחנה האחרונה הייתה בבית מדרשו של רבי חיים מבריסק. וכשיצא מבית מדרשו של רבי חיים, מצויד בציוד רוחני כבד, של בעלי אסכולות שונות בלימוד, היה בידו להכריז: "כל מי שמקדיש את חייו ללימוד התלמוד, נעשה שכלוֹ שֵׂכל תלמודי, עד שכּל דבריו הם המשך לאותה היצירה הנצחית הרקומה והמקופלת בתורה שבכתב..."

כל רואיו של רבי משה אביגדור התפעלו מאישיותו רבת הגוונים. והגאון רבי שלמה הכהן, בעל "חשק שלמה", בסמכו ידיו על ראש רבי משה אביגדור קרא עליו: "ולא ראיתי עוד אברך רך בשנים, אשר יהיה מצוין וגדול בתורה כמותו."

בשנת תרס"ה, בהיותו רק בן עשרים ושלוש, הציע עצמו לכהונת הרבנות בעיירה שווינציאן הסמוכה לווילנה, כשלפניו כיהנו בה מגדולי ישראל. פרנסי הקהילה מצאו את האברך הצעיר מלא וגדוש, כולו אומר כבוד והדר. ברם, לבם לא מלָאם להרכין ראשם בפני אברך צעיר, שהוא יהיה כמרא דאתרא, המוציא ומביא בכל ענייני הקהילה. ולכן החליטו למנותו כרב בקהילתם, בתנאי שיהיה נסמך על ידי שני גדולי תורה ידועים, רבי מאיר שמחה והרוגאצ'ובי. האברך הצעיר לא הרבה בהרהורים. עוד באותו יום עזב את שווינציאן ונסע לדווינסק.

ארבעה שבועות שהה רבי משה אביגדור בדווינסק ומדי יום ביומו, היה נכנס להתרועע ולהשתעשע בדברי תורה עם הרבנים הגאונים, הרב מאיר שמחה מדווינסק והרב הרוגאצ'ובר, ואחרי שגם הם מצאוהו מלא וגדוש בתורה, סמכו ידיהם עליו ואז נתקבל לרב בעיירה שווינציאן.

שמונה שנים ישב רבי משה אביגדור בעיירה שווינציאן ושֵׁמע פעולותיו הברוכות נישא למרחוק. ואכן, כאשר חיפשו פרנסי העיר הגדולה גרייבה המפורסמת רועה רוחני, נפלה הבחירה על "העילוי", רבי משה אביגדור, והוא היה לרב העיר. הברקותיו בדרשות שנשא שימשו אִמרות כנף, שאפילו פשוטי העם היו מוליכים אותן בכל מסעיהם. בעיר זו נתחבר ספרו "דרכי משה".

עד מהרה מצוי היה רבי משה אביגדור גם בקלחת העסקנות הציבורית, וכאחד מראשיה של תנועת המזרחי הוא עושה נפשות לציוֹן במסעותיו הרבים על פני ארצות אירופה. במקומות הנידחים ביותר, בין פועלי מכרות, הוא מפיח שמחה וחדוות חיים בדרשותיו המלהיבות ונוטע בהם את התקווה, כי עוד יבוא היום וגם הם יראו בשוב ה' את שבות עמו.

ביקור אחד בוועידת המזרחי, שהתקיימה באמסטרדם שבהולנד והופעתו רבת הרושם בוועידה זו, הניאה את קהילת אנטוורפּן, עיר הנמל והיהלומים של בלגיה, להציע לרבי משה אביגדור את כס הרבנות בקהילתם והוא אכן נענה להצעתם.

בואו של הרב עמיאל לאנטוורפּן הטביע את חותמו על מדינת בלגיה בכללה. למפעלים שהקים, יצא מוניטין. התמסר לשכלול שירותי הקהילה. יסד בית ספר לבנים ולבנות וכן ישיבה. הקים בית כנסת, מקווה טהרה, מושב זקנים, מוסדות צדקה וחסד. ובעקבות הדוגמה של אנטוורפן, הלכו שאר ערי בלגיה, שהסדירו את חיי הקהילה על יסודות מאורגנים. דרשותיו, שחותם התקופה היה עליהן, היו למחרת השבת לשיחה בפי כול. בבורסות היהלומים ובמרכזי המסחר, הופרחו ה"צימוקים" ואִמרות הכנף של הרב עמיאל.

שש-עשרה שנה ישב הרב עמיאל על כס הרבנות בקהילת אנטוורפן, אולם לבו נמשך לציון. מתחילה בא אליה כתייר, אך במסעו זה נעץ יתד לישיבת קבע בארץ מכוֹרתנו.

רבי משה אביגדור, ה"דורש לציון" עשרות בשנים, התאהב בארצנו. ובני ארץ ישראל נתנו עיניהם בו. משנסתלק לבית עולמו רבי שלמה הכהן אהרונסון, רבּהּ הראשי של העיר תל אביב, היה ברור שהרב עמיאל הוא המועמד היחידי הראוי למשרה חשובה ומפוארת זו.

הרב עמיאל הגיע ארצה דרך מצרים. בתחנת הרכבת בעזה קידמוהו נציגי הקהילה התל אביבית בברכּת ברוך בואך לשלום! בתחנת הרכבת ברחובות ציפה קהל של רבבות לבואו של הרב הראשי החדש. אלפי ילדי בית ספר וזרי פרחים בידיהם עטו על קרונו של הרב, בעת שירד ממנו.

מסעו לעבר תל אביב, היווה מסע של כבוד והדר לכבוד התורה. במדרגות ועד הקהילה ציפה לבואו הרב הראשי הספרדי הרב עוזיאל, וכשעלו יחד לאולם הישיבות, הוקרא כתב הרבנות.

בדברי ברכתו אמר הרב עמיאל, כי הקשר המשותף בינו לבין הרב עוזיאל, יביא להשראת שכינה במעשה ידיהם.

בשנת תרצ"ו, בשנה הראשונה לשִׁבתו של הרב עמיאל על כס הרבנות, התנהלו בגבולות יפו-תל אביב, מחוז השיפוט של הרב הראשי, קרבות בין אנשי מגן יהודיים ובין כנופיות ערביות, המנסות להצר את התיישבות היהודים בארץ ישראל.

עם תום המאורעות בשנת תרצ"ט פרצה מלחמת העולם השנייה. התחילו להגיע הדים ראשונים משוֹאת היהודים באירופה ובד בבד התפרסם הספר הלבן, שבא להחניק את רצון היהודים לקומם את נחלתם בארץ ישראל.

שערי הארץ נסגרו בפני שרידי חרב, אניות מעפילים הבאות ארצה, נשלחו חזרה. השלטון הבריטי ראה בעין רעה כל הצלחה יהודית. המחתרות התקוממו נגד השלטון הבריטי. השלטון ניסה לבלום את פעולות המחתרת. בבתי הסוהר השונים המפוזרים בכל רחבי הארץ, כלואים מאות לוחמים יהודיים. זהו המצב שבּוֹ היישוב נתון, בעת שהרב עמיאל יושב על כס הרבנות בעיר העברית הראשונה.

כל עתותיו מוקדשות למען חיי היהודים בעיר העברית ובכל הארץ. בעל פה ובכתב, מייסר הרב עמיאל בשבט פיו את השלטונות על עריצותם. המפקד הבריטי אינו מרבה להתחשב בהמלצותיו ובבקשותיו של הרב עמיאל. 'ומי אומר לי - טוען המפקד של הבולשת הבריטית - שהרב הראשי שלכם איננו חבר במחתרת?!...' ויש יסוד לדברים. חבר איננו, אבל בכאבו את כאֵב האומה, אין הוא רואה בעין רעה את מעשיהם. לא פעם מחזירים לו מאמרים ששלח לפרסום, היות שלא מצאו חן המאמרים בעיני הצנזור... וגם הדברים שפורסמו, עדות הם לרחשי לבו הגדול והכואב. "כי כל הספר הלבן, מתחילתו ועד סופו, הוא סילוף האמת, על זה כבר נשברו הרבה קולמוסים ונשפכה דיו לרוב," כך פותח אחד המאמרים שלו בלשון זהב רהוטה ובהירה.

לכאבו של הרב על מצב האומה, מתווסף הכאב על בני ישראל המתרחקים מעִם ה'. כפעולת מניעה למצב זה, הוא משוטט ברחבי הארץ ופועל להפצת האור שביהדות.

הרב עמיאל הקים בתל אביב את "ישיבת היישוב החדש", שעם פטירתו הוסבה על שמו ונקראת "ישיבת הרב עמיאל". הקמת הישיבה ששילבה את אורח הלימוד הישן עם כלים חדשים מילאה את ליבו שמחה ואכן לימים הפכה ישיבת הרב עמיאל לדגם ממנו צמחו הישיבות התיכוניות ברחבי הארץ.

גאונותו של הרב עמיאל הבשילה ובאה לידי ביטוי בספריו המיוחדים, כמו: "מידות לחקר ההלכה"; "לנבוכי התקופה" המשלב תורה ואמונה; ספריו "דרשות אל עמי" ו"הגיונות אל עמי", המהווים ספרי יסוד לכל דרשן המבקש להעביר לשומעיו את דברי התורה בעמקות ובפשטות.

 ביום י"ג בניסן, בשעות של אחר הצהריים, שכב הרב עמיאל חולה במיטתו. משהוקל לו קמעא, ניסה לרדת מהמיטה וליטול ספר מארונו לשם עיון, אולם הוא מעד אחורה ונפל על הכר. באותו רגע יצאה נשמתו בטהרה.

 הניחוהו עטוף בטלית על גבי הקרקע ולמראשותיו הונחו ספריו בהלכה ובאגדה שחיבר - עדות לנצחיותו. תל אביב ברבבותיה ליוותה אותו לדרכו האחרונה.

 על פי הספר "יחידי סגולה"

מאת הרב איסר פרנקל

תל אביב