הרב נתן צבי פרידמן
אוהב ציון
בנופהּ הקסום אפוף באווירתה הקדושה של ירושלים העתיקה, בהר הזיתים בחלקת הנביאים, נח לו אבא מנוחת עולמים.
אבא, שמילת המפתח להבנת אישיותו הייתה 'אהבה'.
אהבה, לכל אדם באשר הוא אדם
אהבה עזה, למורשת אבותינו
אהבה, לכתיבה ולמילה הכתובה
אהבה גדולה, לאדמה ולארץ
אוהב ציון, ציוני במובנהּ הטהור של המילה.
אבא, שנולד בהונגריה, בשנת תרע"ה, נצר לרבנים וגאונים, קיבל סמיכה לרבנות בצעירותו מגדולי הרבנים: הגאון החסיד רבי דוד דוב מייזליש, הגאון ר' זאב וולף גודצלר והגאון האדיר ר' שלום וודער מנורדהאוז.
אבא התחתן עם אמי הצדקת, שרה גיצא ויליגר ע"ה, עבר לבודפשט והיה רב צעיר מגיד שיעור ב'חברה ש"ס' דקהל יראים בודפשט וגם נתמנה להורות בענייני מקוואות מטעם הבית דין צדק שם.
בבודפשט נולדו לו שני ילדיו, אני ואחי הצעיר ממני, גאון גדול בתורה, ר' יעקב פרץ פרידמן, שקיבל את הרבנות לאחר פטירת אבא.
אבא סיפר לי, כי אחרי השואה רצה לעלות מיד לארץ ישראל, אך עוכב לשנתיים ימים בפרנוולד ושם שימש ברבנות. אבא חיזק ועודד את הניצולים, שארית הפליטה שחזרו מהמחנות. אבא הקים מקוואות חיתן הרבה זוגות שפתחו פרק ב' בחייהם.
בהיותו בגרמניה, מוּנה להיות ציר בקונגרס הציוני בבאזל. על אף פעילותו הענפה, גברו געגועיו לארץ.
ביום י"ג בתמוז תש"ז, הגשים סוף-סוף את חלומו ועלה לארץ הקודש. שימש ברבנות בגבעת שמואל והסביבה והקהל המעורב, ברובו חילונים, התאהב ברב ה'פתוח' ה'נאור' השולט בעברית נהדרת, שאהב אנשים והם החזירו לו אהבה.
אחרי גבעת שמואל, נבחר אבא לרב בשיכון ה, שיכון של הפועל המזרחי בבני ברק ושם הקים מקווה לתפארת ובית כנסת, שהוא מהגדולים בארץ.
אבא היה איש אוהב ספר וידו קלה בכתיבה. ספרו הראשון, 'נצר מטעַי', עסק בהלכה למעשה ועורר רעש גדול, בחברה הדתית שהחלה להתחרד ולא הייתה פתוחה לחידושים המנומקים שלו.
אבא המשיך בדרכי נועם, עזר לאנשים והשתדל להקל עליהם לפסוק לקוּלא בשיטת בית הלל.
ביום העצמאות, נהג להתפלל בבית הכנסת הגדול בבני ברק, כי הרגיש באמת בכל לבו שיש להלל ולהודות על המדינה שקמה.
דגל המדינה התנופף בגאווה בביתנו, כאשר אבא מדגיש, שדגל זה הוא הסימן לקיבוץ הגלויות, שהתאפשר עם הקמת המדינה.
אבא פרסם ספרים רבים. הבולטים מביניהם: 'פרפראות לתורה', חידושים נפלאים ורעיונות נשגבים, מגדולי התורה. הלכה, קבלה וחסידות על פרשיות השבוע, חמש מגילות ומועדי השנה.
גוּלת הכותרת, לדעתי, היה ספרו 'אוצר הרבנים'. עבודת ענק, שעשה לבדו בלי שירותי מחשב.
אני זוכרת כרטיסיות לאלפים, שהיו מונחות בסדר מופתי במשרדו, שכּלל אלפי ספרים, מתוכם כתב אנציקלופדיה על תקופה של 1,000 שנה. עשרים אלף ערכים, המכילים פרטים רבים על רבנים, אדמו"רים, ראשי ישיבות ודיינים.
לא ייאמן איזו עבודה עשה אבא לבדו וכל זה תוך כדי מתן שיעורים קבועים, מתן תשובות על שאלות שהגיעו אליו בדואר, למשל מחברת הכנסת לשעבר שרה שטרן-קטן מהקיבוץ הדתי, או מבחורה שעמדה בפני הדילמה ללמוד באוניבאסיטת בר אילן שנפתחה אז כפי שדרשו הוריה, או לצאת לשירות לאומי.
אני נזכרת שאבא הצטרף למשלחת רבנים של המפד"ל, שירדה לפני פינוי ימית וביקשה מצחי הנגבי לרדת מהמגדל שהתבצר בו.
אבא היה מרצה מבוקש בקיבוצים.
אבא אהב את הארץ אהבה עזה ואני חושבת שלבו לא היה מחזיק מעמד לראות את הפינוי הנורא, כי אבא היה עוד מהאנשים שהאמינו בגבולות ההבטחה וארץ ישראל השלמה הייתה פסגת מאווייו.
אבא האהוב והנערץ, נלקח מאתנו בחטף בו' באלול תשנ"ג ופתאום אין את מי לשתף במאורעות השוטפים, אין מי שיסביר, אין עם מי להתייעץ.
מאור פניו, צחוקו הנפלא – כל זה נלקח מאִתנו.
זכה ומת כמו צדיק 'מיתת נשיקה', על מיטתו כשהוא בשיאו.
כתבה: בתו, אהובה זרצקי
בני ברק