האפיזודה של תור הזהב בספרד גורמת לאנשים רבים בארץ, כולל חברי כנסת ערבים, לטעון כי ליהודים היה טוב תחת שלטון האיסלם. הנוצרים רדפו את היהודים בלי הרף, ואקורד הסיום היה השואה. אצל המוסלמים היתה פריחה של היהדות, והרמב"ם הוא הראיה לכך.

א. מקור הטעות

        מי שהפיץ את הרעיון שליהודים היה טוב בארצות ערב, הוא כמדומני יהודי מרוקו. די לשמוע את סם בנשטרית. ונדמה לי שהיו שתי סיבות לכך:

• היחס הגרוע לו הם זכו בארץ, גרם להם להיזכר בערגה בגלות, כפי שאבותינו שנתקלו בקשיי המדבר התגעגעו למצרים.
• תקופת העדנה היחידה שהיתה ליהודי מרוקו היתה העידן הקולוניאליסטי של צרפת. ולרוב היהודים יש זיכרון קצר, לא הפנימו את סיפורי הוריהם. לקמן נדבר על מצב היהודים במרוקו.

ב. דעת הרמב"ם על ישמעאל

        אותו הרמב"ם שמשתמשים בו כדי לטעון כי היהודים פרחו תחת שלטון האיסלם, היה אחד היהודים שסבלו הכי יותר מן האיסלם. כמעט מחצית חייו הראשונה היתה בצל השמד, כשהוא ומשפחתו בורח ממקום למקום, ונודד בימים ובמדברות ומסתתר במערות.

        אגרת תימן (אגרות הרמב"ם, מוסד הרב קוק, עמ' קפג-קפד)

        "ואתם אחינו, ידוע לכם שהקב"ה הפילנו במהמרות עונותינו בתוך אומה זו שהיא אומת ישמעאל, שרעתם חזקה עלינו, והם מתחכמים להרע ולמאוס אותנו, כמו שגזר עלינו יתברך "ואויבינו פלילים". ושלא תעמוד על ישראל אומה יותר אויבת ממנה, ולא אומה שהרעה בתכלית הרעה לדלדל אותנו ולהקטין אותנו ולמאוס אותנו כמוהם. שאפילו דוד המלך ע"ה, כשראה ברוח הקודש כל הצרות העתידות לישראל, התחיל לצעוק ולקונן בלשון האומר מרעת בני ישמעאל ואמר (תהלים קכף ה) "אויה לי כי גרתי משך שכנתי עם אהלי קדר". וראו איך זכר "קדר" משאר בני ישמעאל, לפי שהמשוגע הוא מבני קדר, כמו שהוא מפורסם מייחוסו".

הרמב"ם ע"ה סבר כי האומה שהרעה הכי יותר לעם ישראל היא האומה הישמעאלית. והיא הרעה לנו בשלשה דברים: 1) השפלת כבוד ישראל; 2) המעטת מספר היהודים; 3) מאיסה ביהודים.

        השפלת כבוד ישראל

        הישמעאלים השפילו את עם ישראל באמצעים חוקיים שונים הרבה יותר גרועים מן הטלאי הצהוב שהנהיגו הנאצים (ראה למשל אוצר המכתבים, ח"א, סי' רב).

        המעטת מספר היהודים

        הישמעאלים המעיטו את מספר היהודים במספרים שקשה להאמים שכך היה.

        ר' בנימין מטודילה ערך את מסעותיו בשנים 1165–1173, באותן שנים בהן התיישב הרמב"ם במצרים. הוא כותב (עמ' לח): "ויש שם בבגדאד כמו ארבעים אלף יהודים מישראל". כדי לקבל מושג מגודלי האוכלוסיה בימי ההם, הנה מה שהוא כותב על גודלי האוכלוסיה היהודית בצרפת של רש"י ובעלי התוספות (עמ' ג): בנרבונה המפורסמת בחכמיה (ר' משה הדרשן, ר' יצחק מנרבונה, הראב"ד בעל האשכול והראב"ד בעל ההשגות שעבר אח"כ לפוסקייר ועוד) היו 300 יהודים. בלוניל (רבינו יהונתן הכהן מלוניל, ארחות חיים לר' אהרן הכהן מלוניל) בה הוא פגש את רבינו משולם ואת ר' יהודה בן תבון, היו כ-300 יהודים. במרשיליה (של בעל העיטור) היו כ-300 יהודים, בלומברדיה היו כ-40 יהודים, ועוד ועוד ... אנחנו יודעים שקהילתו של רש"י טרוי"ש מנתה כ-40 משפחות.

        ועכשיו ליהודי המזרח: (עמ' מז): "כל היהודים אנשי תימא וטילמס העיר הגדולה שיש בה כמו מאה אלף יהודים ... ושם בכל המדינות כמו שלש מאות אלף יהודים ... " (כל זה בצפון ערב). (עמ' מח): "בטילמס כמו מאה אלף יהודים ... כיבר כמו חמשים אלף ... בצרה כמו עשרת אלפים יהודים ... איספהן כמו ט"ו אלף מישראל ... שיראז כמו עשרת אלפים יהודים ... גנזה (הודו) כמו שמנים אלף מישראל ... סמרכות בקצה ארץ םרס כמו חמשים אלף מישראל".

        והנה מה שכותב ר' פתחיה מרגנשבורג אחיו של ר' יצחק הלבן מבעלי התוספות, שגם הוא ביקר במזרח בימים ההם: "ואין עם הארץ בכל ארץ בבל ובארץ אשור ובארץ מדי ופרס שלא יודע כל עשרים וארבעה ספרים וניקוד ודוק וחסירות ויתירות, כי החזן אינו קורא בתורה, אלא מי שיעמוד לספר הוא קורא ... ובארץ בבל יותר משישים רבוא יהודים, וכן בארץ כוש ובארץ פרס".

        איה אם כן כל אותן אוכלוסיות? מה נותר מהן בעוונותינו? הוא הדבר אשר אמר הרמב"ם ע"ה: "ושלא תעמוד על ישראל אומה יותר אויבת ממנה, ולא אומה שהרעה בתכלית הרעה לדלדל אותנו ולהקטין אותנו ולמאוס אותנו כמוהם".

        השקר

        הרמב"ם מוסיף תכונה לישמעאלים: השקר. הם טענו למשל כי התורה היתה במקורה זהה ח"ו לקוראן הטמא, ועם ישראל זייף אותה. לכן לדעתם זהות היהודים מזוייפת. הנוצרים מעולם לא טענו טענה זו. הם קיבלו את אמיתת התורה שבידי היהודים, אלא שטענו שעבר זמנה, שהיהודים מייצגים את העבר, כאשר הם מייצגים את ההוה. הרמב"ם לעג למוסלמים: אם התורה היתה ח"ו זהה לקוראן, מדוע תרגומי התורה הרבים שקדמו להופעת הקוראן (תרגום השבעים, הוולגטה, הפשיסטא וכו') זהים לתורה שבידי היהודים ולא לקוראן?

כתב הרמב"ם (אגרת תימן, עמ' קפד-קפה):

        "ואנחנו בעודנו סובלים שעבודם וכזביהם ושיקרותם למעלה מיכולתנו, אין ביכולת האדם כוח לסבול. ויהי כמו שאמר דוד ע"ה (תהלים לח, יד) 'ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו'. וכמו שהוכיחונו רבותינו לשאת כזבי ישמעאל ושקרו לשתוק ממנו. וסמכו זה לפסוק שכתוב בשם בניו "ומשמע ודומה ומשא" (בראשית כה, יד) - שמע דום ושא. וכבר הסכמנו כולנו, גדולים וקטנים, לסבול שעבודם, שכן אמר ישעיהו ע"ה (ישעיה נ, ו) 'גֵּוִי נתתי למכים ולחיי למורטים פני לא הסתרתי מכלימות ורוק". ועם כל זה לא נוכל להינצל מרוב רעתם ופחזותם בכל זמן. וכל זמן שאנו רודפים שלומם הם רודפים אחרינו בחרום ובמלחמה כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קכ, ז) אני שלום וכי אדבר המה למלחמה".

ג. תורי הזהב

• היה תור זהב בספרד המוסלמית, אך היה גם תור זהב בספרד הנוצרית, ושניהם נמשכו כ-200 שנה, הראשון במאות הי' והי"א, והשני במאות הי"ג והי"ד. אולם שניהם חוסלו בקטסטרופה, הראשון בשמד של המווחידין במאב בי"ב בימי הרמב"ם, והשני בפוגרום האיום של שנת קנ"א ואח"כ בגירוש של שנת רנ"ב.
• למעשה היה גם תור זהב במרוקו במאות הי' והי"א, וגם הוא חוסל בשמד של המווחידין.
• היה גם תור זהב ליהודי מערב אירופה משנת 1789 עד שנת 1933, כ-150 שנה, והוא חוסל בשואה.

ד. חיסול יהודי ערב בידי צבא מוחמד

        היתה ממלכה יהודית בחמיאר שבדרום ערב לפני הופעת האיסלם, והיו שבטים יהודים חזקים באזורי אלמדינה וחיבר, והם השפיעו מאד על המשוגע. והמשוגע חשב שיקבלו אותו כנביא. משלא קרה הדבר, נלחם בהם ובסוף חיסל אותם. והאיסלם מנע מאז כל נוכחות יהודית בערב הסעודית.

        (קהילות היהודים החשובות בערים אלמדינה וחַ'יְבַּר, נעלמו מעל פני המפה במאה השביעית לספירה. הם נאלצו להתמודד עם מוחמד והמוסלמים, ובמידה רבה עיצבו את גישתם של המוסלמים כלפי יהודים מראשית האסלאם ועד ימינו, כפי שיחס היהודים לישו עיצב את גישתם של הנוצרים כלפי היהודים מראשית הנצרות ועד היום).

        עד שנת 1994 נאסרה כניסת יהודים לערב הסעודית למעט מקרים יוצאי דופן כמו ביקור מזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסינג'ר. פולחן של כל דת מלבד דת האסלאם אסור. בזמן מלחמת המפרץ הראשונה, חיילים יהודיים מהצבא האמריקאי הוצבו בערב הסעודית, והשלטונות התעקשו שאלה יתפללו על ספינות אמריקאיות ולא על אדמה סעודית (ראה סגולה גליון 4).

ה. גורל יהודי תימן

        לא נשמו מאז המאה הי"ב ועד שעלו לארץ.

ו. גורלם האמיתי של יהודי מרוקו

       הפוגרומים בפאס על פי ספר "דברי הימים" לחכמי משפחת אבן דנאן

• 1438: גירוש מר ונמהר.
• 1465: שנת "הרכה בך והענוגה". חיסול כל יהודי פאס.
• 1553: שי"ד. פוגרום.
• 1576: פוגרום במראקש, ואחריו גירוש.
• 1646: תה"ו. החריבו את בתי הכנסת. מצור על המללאח עד שמתו מרעב רוב היהודים.
• 1668: גירוש יהודי אזאוייא. הגיעו לפאס: 1300 משפחות.
• 1701–1705: חמש שנים של מרורות.

              כל כמה שנים בא המלך או איש זרוע אחר בראש צבא והטיל על היהודים לשלם כופר שרושש אותם עד היסוד.

       ספר נר המערב

              שני קוים אופייניים להיסטוריה היהודית במרוקו: 1) היצירה התורנית, 2) השחיטות והפוגרומים והגירושים ודמי הכופר האגדיים שהיו נדרשים כל כמה שנים לשלם למלך או למאפיונר כלשהו, בנוסף למיסים הרגילים שהיו כבדים מנשוא.

       הירשברג

               הפוגרום של שנת רכ"ה (ח"א, 291–295). חיסול יהודי פאס במאה הט"ו מסביר מדוע מגורשי ספרד השתלטו על יהדות מרוקו.

              מיותר לדבר על גדולת יהדות פאס ממנה יצאו יצאו לספרד במאה העשירית ובמאה האחת עשרה, גדולי המדקדקים, המשוררים והפוסקים, שעיצבו את דמותה של יהדות ספרד: ר' יהודה חיוג', דונש בן לברט, הרי"ף, ר' יוסף אבן פלאט וכו'.

              והנה זמן לא רב אחרי בואם של מגורשי ספרד, האוכלוסיה היהודית הותיקה – אוכלוסית "התושבים" – איבדה את עליונותה, ונשכחה כמעט לגמרי בצל המגורשים. ובכן מה קרה? פרופ. חיים חיים בנטוב כותב בראש מאמרו[1] את הדברים הבאים:

              "שני אסונות תכפו את קהילת פאס, ערב בוא המגורשים מספרד – הראשון בשנת קצ"ח (1438), והשני בשנת רכ"ה (1465). מאורעות אלה דלדלו את אוכלוסיית הקהילה, והחלישו את חוסנה החברתי והתרבותי. משום כך, מגורשי ספרד שהגיעו לפאס בשנת רנ"ב היו עד מהרה רוב בניינה ומניינה של הקהילה. דבר זה מסביר את העובדה שהתושבים שהיו עיקר ויסוד קהילת פאס, לא רק שלא הטמיעו את המגורשים בקרבם, אלא להיפך – במעט זמן כמעט נשכחו".

              אכן, ההיסטוריון הירשברג[2] מספר (ח"א, עמ' 288) כי בשנת 1438, התרחשה "עלילת יין" נגד קהילת פאס: האשימו את היהודים כי נתנו יין בקערה שבמסגד. היהודים גורשו מן העיר, "והיה גלות מר ונמהר". היהודים שנותרו הלכו ובנו את המללאח. בשנת 1464, פרצה עלילת דם נגד יהודי פאס. הסיבה: קנאה בווזיר היהודי המצליח הָארוּן. פרצו פרעות נוראות נגד יהודי פאס. רצחו את כולם, ולא ניצלו אלא חמישה גברים ושש נשים. הפרעות התפשטו לערים אחרות והגיעו עד לתלמסאן שבאלג'יריה. ר' אבנר ישראל הצרפתי מספר כי בשנת רכ"ה (1465) מצאו גוי הרוג, "ועלו הגויים מפאס אלבאלי והרגו ביהודים כרצונם, ומתו על קידוש השם, ונמלטו מהם לערך עשרים אנשים ודבר מועט אנשים ונשים"[3]. ר' ישועה הלוי, בן העיר תלמסאן, מספר בהקדמתו לספר "הליכות עולם"[4], כי ברח מתלמסאן לספרד בשנת רכ"ז (1467) בעיקבות הפרעות.

              הסופר הערבי עבד אלבאסט שראה את מאורעות שנת 1465 כותב (מובא ע"י הירשברג, תולדות היהודים באפרקיה הצפונית, ח"א, עמ' 291–296):

              "באחד עשר בו (בחודש שואל 869 – 7 ביוני 1465) הגיעה הידיעה מפאס לתלמסאן, כי המון רב מאנשי פאס התקיפו את היהודים בפאס, והרגו אותם עד האחרון בהם. לא ניצלו אלא חמישה גברים ושש נשים, או פחות מזה, והם אשר נעלמו בלי שירגישו בהם ... הוא (הסולטאן) מינה יהודי מפאס בשם הארון בן בטש ... והוא הדובר בשם הווזירות, והוא נשאר נאמן לדתו (היהודית) ... והיה בידי היהודי הכוח לצוות ולאסור בממלכת פאס, אף כי המשיך בדתו היהודית. והיו פונים אליו לפעמים בתואר וזיר ... הזמין בענין מסוים אשה אחת ממשפחות השריפים והעליב אותה בדבריו ... הדברים הגיעו אל המטיף של פאס, סידי אבו עבד אללה מוחמד ... בדרשתו ביום השישי בג'אמע פאס הגדול הנקרא ג'אמע אל-קרויין היה דורש תמיד בעניין היהודים וגם היה מעז להסית את הצבור ולעודדו; אולי יתקוממו בשל עניין זה למען אללה ית' ויתמרדו ... וכשאירעה הפגיעה באותה 'שריפה' מסר את נפשו לאללה, יצא מביתו וקרא בקול גדול בחוצות פאס וברחובותיה: מי שלא יצא למען אללה אין בו לא מֻרֻוָּה (אבירות של הבדווים) ולא דת! והמשיך בקריאה: 'ג'יהאד, ג'יהאד!' הוא ציוה גם לאחרים לקרוא קריאה זו בחוצות פאס, הציבור שמע זאת ומיד התמרדו אתו. אליהם הצטרף ההמון הרב מכל המקומות הנמוכים בפאס ... נחפזו אל רובע ('חארה') היהודים, נתנו עליהם את החרב והרגו מהם כמה שרצה אללה שיהרגו, ולא נרתעו מפני אחד מהם, עד שהמיתו את האחרון, כדי לפנות את הרובע מהם. והיה זה יום מפואר בפאס וטבח גדול. נהרג בו קהל רב-מספר של יהודים. לאחר מכן פנו אל ארמון השליט, החריבו אותו, והרגו את היהודי שהיה בו, הוא ממלא מקומו של הווזיר ... לאחר-מכן נודע לאנשי הערים הרחוקות מפאס על מאורע זה. הם התמרדו נגד יהודי הערים ועשו בהם בדומה למעשי אנשי פאס ביהודיהם. אז ירדה שואה גדולה על היהודים, שכמותה לא היתה לפני-כן, ואבדו מהם כמה שירצה אללה ית' ".

       דרשת נחמו של המלאך רפאל בירדוגו

              פוגרום שנת תק"ן, ודרשת נחמו של המלאך רפאל בירדוגו ע"ה (מי מנוחות, ואתחנן, דרשת שבת נחמו שנת תק"ן)

              "דרוש שדרשתי אחר עבור זעם הבולשת אשר נכנסה לעיר, לא תקום פעמים צרה, שנת "מי נתן למשסה יעקב וישראל לבוזזים הלא ה' זו חטאנו לו לפרט קטן ... הפרש גדול יש בין נפילת ישראל ביד האומות לנפילת האומות ביד ישראל, כאשר לא תדמה נפילת הפילוסוף ביד הכפרי לנפילת הכפרי ביד הפילוסוף. כי מהיות שישראל קנו בטבע כל השלמויות, בישנים רחמנים גומלי חסדים, אף אם יפלו בידם אויביהם, לא יעשו כמהם דבר חוץ מטבעם. לא כן האומות הכסילים אשר כולם קנו היפך המדות הנזכרים (חצופים, אכזרים, חטפנים, רעבנים, גזלנים, מכחשים, חמסנים. אוי למי שנפל בידם, כאשר קרה לנו בעונותינו הרבים בשנה זו תק"ן לפ"ק אשר במספר השנים לא תבא, כי הממונו, שללונו, ויתר הפלטה אשר הפקדנו אצלם כחשו ויאמרו לא הוא, ה' ינקום נקמתנו מהם בקרוב כן יהי רצון אמן, ויהיה לנו לכפרת עונינו כל הצרות שעברו עלינו, וחסרון ממוננו יהיה כופר נפשותינו, אשר בעונותינו הרבים לא נשאר לנו בלתי אם גוייתנו ואדמתנו. ה' יאמר די)".

       לא מגיעה אדמה ליהודים

              המללאח של פאס משתרע על כ-20 דונם אדמה. במאה הכ' היו בו כ-15000 נפש. כלומר מטר מרובע ושליש לנפש. הוא הדין לגבי המללאח של מכנאס.

       ר' יוסף משאש (ניסן תרס"ה, אוצר המכתבים, ח"א, סי' רב)

       ר' יוסף משאש ע"ה מתאר את הפרעות נגד יהודי מכנאס בשנים 1903–1912, וכיצד קיבלו היהודים את הצרפתים כמי שמקבל את המושיע (אוצר המכתבים, ח"א, סי' רא-רב, רז-ריא)

        (סי' רא): "וביום ו' י"ג לניסן בבקר, באו עוד כל שכנינו הרעים לאלפים ולרבבות לשלול את האלמללא"ח ולהשמיד ולהרוג ולאבד ח"ו, ואז כל היהודים בטחו בה', ונקהלו ועמדו על נפשם סביב לחומת האלמללא"ח, וכלי מלחמתם בידם, כי היו להם כלי מלחמה לרוב, והיו בהם הרבה מלומדים לירות בקנה שריפה למרחוק ולא יחטיאו המטרה, ואשר לא היה בהם כח לעמוד בקשרי המלחמה היו נחבאים בבתיהם, ומתחננים לפני אל נורא ואיום, שישלח לעמו פדיום, ומו"א הרב החסיד כמוהר"ר חיים משאש זיע"א, יצא בתוך העיר, ויזעק זעקה גדולה ומרה, וכל העם נסעו מחצרו"ת, ויאספו אליו ברחוב העיר, ויבכו בכי גדול, ויורידו לארץ ראשם, ויתגוללו בעפר, וזקנו של מו"א ע"ה שהיתה לבנה כשלג ויורדת על פי מדותיו, נעשית מטאטא לעפר, ופניו פני חמה אספו נגהם, והוא צועק ומתפלל ומתחנן לפני אבינו שבשמים, להציל עם מרעיתו וצאן ידו, מיד מבקשי נפשו, וקורא בחיל: שובה ישראל עד ה' אלהיך, וכל העם גועים בבכיה, וקורים י"ג מדות בתרועה ובקול שופר, עם קריאת שמע בקול חוצב להבות אש, וישובו אל ה' בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאדם, וישמע אלהים את נאקתם, ויזכור את בריתו את אברהם וכו', ויהם את מחנה פלשתים, לפני בני ישראל אנשי המלחמה, אשר על החומה, ויהרגו מהם רבים, והנשארים הרה נסו, לא נשאר בהם עד אחד, ויושע ה' את ישראל מיד פלשתים, והשר הצורר בראותו כי יד ישראל על העליונה, כי ה' אלהינו עמנו, ומה גם כי שמע שמבני ישראל לא מת אחד, אז רפו ידיו, ונפלה עליו אימת ה' ואימת עבדיו, והבטיח הבטחה גמורה שלא ירשע ולא ירשיע עוד, ואך לבנו היה נמס מקול פחדים, ועברו עלינו ב' ימים ראשונים ש"פ ביגון וצער, והבלגנו מאד על צערנו ותוגנו למען כבוד ה' ומועדיו, וביום א' לחולו של מועד, פתחנו שערי אלמללא"ח, ויצאו כל העם ויראו את אוצרותיהם וחנויותיהם שרופות ונפולות, ואבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעניה על השוד והשבר אשר המיטו עלינו שכנינו הרשעים, ויבכו בכי גדול, ואך שבו ויודו לה' חסדו, שלקח כספנו תחת נפשנו, ובכל זאת לא שלונו ולא שקטנו מקול פחדים, ובכל יומא דשוקא, היתה צרה וצוקה, עם כובד המסים שלא פסק, נוסף עוד על הרעב הכבד, כי שלש שנים רצופות עצר ה' את השמים, ולא היה מטר, והתענינו כמה תעניות, וכמה לילות קמנו בעוד לילה, והלכנו למערת הצדיקים, וקרינו תהלים ותוכחות מוסר, בבכי גדול קורע סגור לב והיינו הולכים משם לבתי כנסיות ומתפללים בתרועה ובקול שופר, וכן היינו עושים בעלות המנחה, לא נשארה בשום ספר שום תחנה ושום בקשה שלא קרינו בבכי גדול, ויום אחד הכריזו הרבנים על בטול מלאכה ומסחר, וקראו צום על כל הקהל האנשים והנשים והטף, וקדשו עצרה ברחובה של עיר, וכלם היו יושבים על הארץ ומתגוללים בעפר, והיה היום ההוא יום חשך ואפלה, ונצעק אל ה' אלהינו בנפש מרה, ואז שמע ה' את קולנו, וגשם נדבות הניף אלהים, ועשינו הודאה בשירה וזמרה, והיתה הרוחה".

ז. הצהרת צלאח א-דין

        ידועות לנו הצהרת כורש והצהרת בלפור. אך מי יודע על הצהרת צלאח א-דין? זה לא ידוע לפלשתינאים. ר' יהודה אלחריזי שהסתובב במזרח בימי ר' אברהם בנו של הרמב"ם, כותב בספר תחכמוני (שער כח): "ויער אלהים את רוח מלך הישמעאלים בשנת ארבעת אלפים תשע מאות וחמשים ליצירה, היא שנת 1190 למספר העמים, ונחה עליו רוח עצה וגבורה, ויעל הוא וכל חילו ממצרים ויצר על ירושלים ויתנה ה' בידו. ויצו להעביר קול בכל עיר, אל כל רב וצעיר, לאמר: דברו על לב ירושלים, לבוא אליה כל הרוצה מזרע אפרים, אשר ישאר מאשור וממצרים, והנדחים בקצה השמים, ויתקבצו מכל פאה אליה וחנו בגבולה".

        כידוע, צלאח א-דין הוא גיבורם של הפלשתינאים ורואים בו מופת לימינו. אנחנו באמת מאמינים שבקרוב יקום מנהיג ערבי גדול ויכריז כי ארץ ישראל שייכת לעם ישראל.

ר' יוסף משאש (ניסן תרס"ה, אוצר המכתבים, ח"א, סי' רב)

היינו בצרה גדולה משמועות רעות שהיינו שומעים, כי המלך הוא צורר היהודים, ומה גם, כי שמענו, אשר לקח לאשה את בתו של הצר הצורר "מוחמ"ד אוחמ"ו" שהוא כמלך במקומו בעיר כניפר"א וסביבותיה, הרחוקים ממנו כמה ימים, והוא ועמו, "אמהאוו"ש" ימ"ש, שונאים את ישראל תכלית שנאה, ומעולם לא דרכה כף רגל יהודי על אדמתם, וכאשר באים לפעמים רחוקות לעיר, ורואים מרחוק, איש יהודי, הם סוגרים אפם לבלתי הריח ריח יהודי, והשר שלהם הנז', הוא ועמו, הם שהחזיקו ביד מולאי חפיד להמליך אותו, ועזרוהו בכסף וזהב ואנשי צבא, ובכן אמרנו, כי בלי ספק הולך הוא בעצת חמיו ימ"ש, וכן היו אומרים לנו בפה מלא הגויים שכנינו הרעים, וגם בהם נכנסה רוח רעה, וכל יהודי שהיה עובר לפניהם, היו מכים אותו בחזק יד, ומסירים לו כובעו מעל ראשו, ומגוללים אותו בטיט חוצות, או מטילים בו מימי רגליהם לעיניו, ומלבישים אותו על ראשו בעל כרחו, ורוקקים בפניו ומקללים אותו ומחרפים, בכל מין קללה וחרוף, והוא כחרש לא ישמע וכאלם לא יפתח פיו. ועוד גזרו שלא לילך שום יהודי עשיר ורש ברחובות הגויים במנעלים רק יחף לגמרי, ובכל יום ויום רבו המסים והשוחדות, והחרפות והגדופים, והמאסרים והענויים. וביום ששי בשבת סדר בהר סיני באייר התרס"ו לפ"ג, באה פקודה משר העיר, שכל הקהל יכינו עצמם להקביל פני המלך מחוץ לעיר ביום שבת בבקר השכם, ואז בבהלה גדולה הכינו י"ח דגלים גדולים מבגדי משי ורקמה, כרוכים על עצים ארוכים, וכל אותה הלילה לא ראינו שינה בעינינו מקול פחדים, ובבקר השכם התפללנו בפחד וברעדה, ויצאו תכף כל הקהל להקביל פניו, ומהבקר עד קרוב לחצי היום וחילו הגדול עובר לפנינו רגלים ופרשים בקול רעש גדול, ולחצות היום הגיע המלך לעיר, ובעברו לפני הקהל כרעו כלם וישתחוו לו אפים ארצה, ויברכו אותו בקול רם, והוא הראה להם פנים צוחקות, וילך לדרכו, וביום ראשון בבקר העלו לו ראשי הקהל מנחה, ולב מלך ביד ה' הטהו לטובה עלינו כרוב חסדו, וקבל מנחתם בכבוד, ובטל כל הגזרות, ושלח קול קורא בחיל סובב כל רחובות העיר מטעם המלך וגדוליו, שמהיום ההוא ומעלה, לא ירים איש את ידו ואת רגלו, ולא יפתח את פיו, להכות, או לחרף או לקלל שום יהודי, והעובר על זה, יענש בגופו ובממונו, ואז שקטה הארץ".

[1]       ח. בנטוב, "קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך", בתוך: ממזרח וממערב ה (תשמ"ו), עמ' 108-79.

[2]       ח.ז. הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, ירושלים תשכ"ה.

[3]       ר' אבנר ישראל הצרפתי, "יחס פאס", בתוך: פאס וחכמיה (בעריכת הר' דוד עובדיה), א, תשל"ט, עמ' 146.

[4]       ספר "הליכות עולם" הוא מבוא לתלמוד שכתב ר' ישועה הלוי מתלמסאן, בן המאה הט"ו. מרן ר' יוסף קארו ע"ה כתב על ספר זה את "כללי הגמרא" שלו.