חזרת קרבנות לעתיד לבוא – לסיום מסכת זבחים

חזרת קרבנות לעתיד לבוא – לסיום מסכת זבחים

בעינינו המודרניות, קשה להבין את עניין הקרבנות, וקשה להתפלל בכנות לחזרתו. אף על פי כן אנו מצווים לומר: "והשב את העבודה לדביר ביתך ואשי ישראל.. תקבל ברצון[1]". נשמעת גישה, הסבורה שבאמת העולם התקדם[2], וגם אם ייבנה מקדש בשלישית, לא נקריב בו בעלי חיים.

לכאורה בדברי הרב קוק קיימים קטעים מהם ניתן לבסס גישה  זו:

"בעלי החיים, הקרבים למזבח, חל בהם עצמם התקון ע"י התעלותם להיות זבח לד', שכיון שאין בהם דעת אינם מגיעים להתעלות זו כי-אם במעשה הנעשה בהם בהעלות לד' דמם וחלבם, שהם עיקר מכון הנפש. משא"כ האדם, אשר בלבו המבין ישכיל את מעשה הקרבן ויתקרב אל ד' כדעתו. אבל לעתיד לבא שפע הדעת יתפשט ויחדר אפילו בבעלי-החיים, "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ד'", וההקרבה שתהיה אז של מנחה, מהצומח, תערב לד' כימי עולם וכשנים קדמוניות[3]". 

'שנים קדמוניות'  לדעת הרב קוק, מרמזות לעידן של אדם הראשון טרם החטא. אז לא היה קיים מוות לא לבני אדם ולא לבעלי חיים. אדם הראשון נאסר באכילת בשר – וישנו קשר ישיר לקרבנות. כל זמן שבעלי חיים נשחטים כדי להשביע את רעבון בני האדם, לא ייתכן כי שולחן ה' יהיה נכבד פחות. אולם לעתיד לבוא..

" בהגיע תור האנושות לצעדים היותר רמים, בהרפא כליל המחץ של הנפילה המוסרית, שגרמה את הצורך של שימת איבה בין הגזעים, במקום שהיתה ראויה להתכונן דרך סלולה, של יחש אהבה ואחוה, בין האדם לכל החי; אז מברכת הטבע, מיתרון המוסר וטוב ההנהגה, ויותר מכל... מאור דעת ד' והתענג על טובו, ימלא האדם אמץ וחיל, עד לאין צורך לשימוש אכילת בשר מצד העמדת חוזק כחות גופו. ותכונת המוסר תתרומם כ"כ עד כדי הערת הצד החיובי של משפט הבע"ח ביחשו של האדם אליהם. על העת ההיא שהיא ראש פסגת הגעת הקולתורה [תרבות] הטהורה, אמרו חז"ל דברם [ר' מנוקדת קמץ] הגדול, שהוא גדול ומפליא "כל הקרבנות בטלין לעתיד לבוא" (תנחומא, אמור, יט). והכתוב אומר על קץ החזון "וערבה לד' מנחת יהודה וירושלים" (מלאכי ג, ד) הבליט מנחה מן הצמחים, במקום הקרבנות, ורמוזה ג"כ בתורה "ונפש" גבי מנחה (ויקרא ב, א) בניגוד הזבחים שכתוב בהם "אדם" (ויקרא א, ב), להורות על סיבת החסרון, כלומר "האדם" המסופר במעשי בראשית בירידתו ונפילתו, הצריך להקמה משפלותו המוסרית...[4]".

לפני שאנו תמהים על עצמנו  חלילה, מדוע טרחנו ולמדנו מסכת זבחים, נאמר מיד כי הרב קוק ממהר להסתייג:  "אבל הנוכל אנו להתרומם עד כדי להציץ, מה יהיה תואר החיים לפי השאיפה הזאת? ".

במקומות אחרים דעתו ברורה שעתיד מקדש להיבנות וקרבנות בעלי חיים להיקרב דורות רבים[5]:

"מליאה חיים היא העבודה האלהית, שמתגלה ברוב חיל גבורתה בעבודת הקודש והמקדש, שייבנה במהרה בימינו. אז ירומם רוח האדם ורצונו, בהתעלות נפשו על ידי התעלות החלקים המאירים בנפש הבהמה, שערך החיים שלהם בהיותם קשורים עם גויית הבהמה, אינו גדול כל כך עד כדי לגעל את הריסות החיים שלהם לשום מטרה נשגבה, בין גלויה בין סודית...הצפייה לבנין המקדש ולעבודת הקרבנות היא השאיפה היותר אצילית ויותר עליונה מכל מה שכל רוח עדין וכל נשמה שירית עליונה יכולה לצייר. עילוי החיים בפועל, עילוי העולמים, התקשרות כל החיים באור חי העולמים, בחיים האלהיים ... המתפשטים על אדם ועל בהמה יחד. וכל האדם וכל החי אחוז הוא בחוברת. נפש הבהמה בנפש האדם היא קשורה. כשמשתחררת נפש הבהמה מאסור גוייתה על ידי המחשבה האנושית, בקרבן לד', מתאחדת היא עם רוחניות מחשבה אצילית, מרוממת עימה סכום עליון ועשיר מאד מכחות החיים, והעולם מתנועע למעלה למעלה. אין העילוי מורגש כי אם לחוזי קודש, ולהרגשת ההמון התמימה[6]".

חלק מן ההסתייגויות מקורן בהשפעות זרות, ובחוסר בשלות מצדנו, משל ננסה להסביר ליתום מלידה מהם הורים[7].

"אנו חזקים בצפיית ישועה עליונה שתבא, ושיבנה  ביהמ"ק ב"ב ע"י גלוי כבוד ד' ואור משיח צדקנו. ובענין הקרבנות, ג"כ יותר נכון להאמין שהכל ישוב על מכונו, ונקיים בע"ה כשתבא הישועה, ונבואה ורוה"ק ישובו לישראל, כל האמור ביעודה כמאמרה. ולא נתפעל ביותר מהרעיונות של התרבות האירופית, כי דבר ד' אשר עמנו, הוא עתיד לרומם את יסודי התרבות כולם למדרגה יותר עליונה ממה שיוכל כל שיקול דעת אנושי לעשות. ואין ראוי לנו לחשוב שבקרבנות מונח הוא רק הרעיון הגס של העבודה המגושמה, אלא שיש בהם טבעיות קדושה פנימית (ערפלי טוהר י', אורות נט'), שאי אפשר שתתגלה ביפעתה כ"א בהגלות אור ד' על עמו, ותחיה מקודשת תשוב לישראל, - ואותה יכירו ג"כ כל העמים כולם. אבל מסכים אני עם כת"ר, שא"א לנו לגשת למעשה הקרבנות בלא  הופעה של רוה"ק גלויה בישראל[8]".

האמת היא שדואליות זו מלווה אותנו בכל הזמנים. לאחר חנוכת המשכן בפרשת צו, אנו קוראים דווקא:

 (כא) כֹּ֥ה אָמַ֛ר ה' צְבָא֖וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עֹלוֹתֵיכֶ֛ם סְפ֥וּ עַל־זִבְחֵיכֶ֖ם וְאִכְל֥וּ בָשָֽׂר:

(כב) כִּ֠י לֹֽא־דִבַּ֤רְתִּי אֶת־אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ וְלֹ֣א צִוִּיתִ֔ים בְּי֛וֹם הוציא הוֹצִיאִ֥י אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עַל־דִּבְרֵ֥י עוֹלָ֖ה וָזָֽבַח[9]:

הבקורת של קורח על הכהנים, נענשה חמורות, אולם שורש אמת היה לה, שנגלה ברבות הימים:

"וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה,ת עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן. אמר בשבילו אני נמלט[10]". כלמר: גרעין של אמת היה בדברי קורח, ועתיד הוא להתגלות אצל שמואל. צאצא מופלא זה של קורח, נשלח לדבר קשות אל הכהנים:

 (יא) וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־שְׁמוּאֵ֔ל הִנֵּ֧ה אָנֹכִ֛י עֹשֶׂ֥ה דָבָ֖ר בְּיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁר֙ כָּל־שֹׁ֣מְע֔וֹ תְּצִלֶּ֖ינָה שְׁתֵּ֥י אָזְנָֽיו:

(יב) בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ אָקִ֣ים אֶל־עֵלִ֔י אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתִּי אֶל־בֵּית֑וֹ הָחֵ֖ל וְכַלֵּֽה:

(יג) וְהִגַּ֣דְתִּי ל֔וֹ כִּֽי־שֹׁפֵ֥ט אֲנִ֛י אֶת־בֵּית֖וֹ עַד־עוֹלָ֑ם בַּעֲוֹ֣ן אֲשֶׁר־יָדַ֗ע כִּֽי־מְקַֽלְלִ֤ים לָהֶם֙ בָּנָ֔יו וְלֹ֥א כִהָ֖ה בָּֽם:

(יד) וְלָכֵ֥ן נִשְׁבַּ֖עְתִּי לְבֵ֣ית עֵלִ֑י אִֽם־יִתְכַּפֵּ֞ר עֲוֹ֧ן בֵּית־עֵלִ֛י בְּזֶ֥בַח וּבְמִנְחָ֖ה עַד־עוֹלָֽם[11]:

געלו בני עלי את הזבח ואת המנחה, ואין להם תקנה עד עולם אלא בתורה[12]. אם כן, ברור שקיים בקרבנות פן חיובי ופן בעייתי.  הכוזרי משליט סדר בדברים, הקרבנות מהווים קומה חיונית, אך שניה:

"כאשר הגיע המרי מבני ישראל אל ענין, שהקלו בתורות השכליות והמנהגיות, אשר אי אפשר מבלעדיהם לכל קהלה, כאשר אי אפשר לכל יחיד מבלעדי הדברים הטבעיים מאכילה ושתיה ותנועה ומנוחה ושינה ויקיצה, והחזיקו עם זה בעבודות מקרבנות וזולתם מן התורות האלהית השמעיות, הסתפק, מהם בפחות, ואמר ולואי שתשמרו התורות ששומרים אותם הפחות שבקהלות, והקל שבהם מהצדק והדרך הטובה וההודאה בטוב הבורא, כי התורות האלהיות לא תשלמנה אלא אחר השלמת התורות המנהגיות והשכליות, ובתורות השכליות קבלת הצדק וההודאה בטוב הבורא, ומי שלא החזיק באלה איך מחזיק בקרבנות ובשבת והמילה וזולתם, ממה שאין השכל מחייבו ולא מרחיקו, והם התורות אשר בהם התיחדו בני ישראל תוספת על השכליות, ובהם היה להם יתרון הענין האלהי. ולא ידעו איך יתחייבו אלו התורות, כאשר לא ידעו, איך ירד כבוד ה' ביניהם ואש ה' על קרבנותם, ואיך שמעו דבור האל, ואיך אירע להם כל מה שאירע, ממה שאין הדעות מקבלות אותו לולא המעמדות וראות העין אשר אין בו מדחה. ועל הדרך הזה נאמר להם: +דברים י' י"ב+ "ומה ה' דורש ממך", "ועולותיכם ספו על זבחיכם" +ירמיהו ז' כ"א+ וזולת זה ממה שדומה לו. היתכן שיחזיק הישראלי בעשות משפט ואהבת חסד, ויעזוב המילה והשבת ותורות הפסח ושאר התורות, ויצליח[13]?".

בדברי הרב קוק רעיון דומה:

"הנה שמע מזבח טוב. ובאמת, כשאספקלריא המאירה משפעת איזה הופעה אפילו קלושה מאורה הגדול, סרים הם הצללים שמכסים את הזוהר של הופעת השורש, והזקיקה של הדבקות האלהית נוצרת מתכונת העבודה והמצוה, וממילא בא אחר כן המוסר בתור מסובב מוכרח מסבתו העליונה. אבל כשהיא מתעלמת, הקדרות מתגברת, ובאים ההסברים של הדמיון הגס ומאבדים את כל הזוהר של העבודה, עד שרוח הקודש מוכרח להיות נזקק לטהר את המושגים, ואומרת: אם ארעב לא אומר לך, כי לי תבל ומלאה. האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה. וחוזרת אח"כ אל השורש ואומרת: זבח לאלהים תודה ושלם לעליון נדריך, וקראני ביום צרה אחלצך ותכבדני. עד שחותמת את פשרתה העדינה הכוללת - רוח השלום שבין אספקלריא המאירה לאספקלריה שאינה מאירה - את היסוד המאחד את הנבואה עם התורה. זבח תודה יכבדנני ושם דרך אראנו בישע אלהים[14]".

העולה מכל הדברים:

1. הקרבנות הן ערך חשוב שקשה לנו מאוד להבינו, אך כרוכות בהן מצוות רבות, ולחזרתם אנו מתפללים יום יום.
2. כוח כה גדול היה בקרבנות, עד כי היה בו להשרות שלווה מדומה, ורשעים התפתו להשליך עליהם יהבם ולהתיר לעצמם כל רשע[15]. מעיוות ערכים כזה תמיד נצטרך להיזהר.
3. עתיד בית המקדש להיבנות ונקריב עליו קרבנות במהרה בימינו בעזרת ה'.
4. באחרית הימים, יחזור עידן בו אין לנו השגה כרגע, כזמנו של אדם הראשון לפני החטא. אז התורה תגלה מימד חדש, ולא יהיה צורך בקרבנות מן החי. אז יקרבו רק מנחות, אשר בלימודן נפתח היום.
5. אין לדבר על 'ביטול' מצוות הקרבנות, אלא כפי שנדבר על ביטול מצוות קבורה, לפי שאז לא ימותו עוד... מכל מקום, קשה לנו להשיג עת זו, ואל לנו לדחוק את השעה.

לסיום מצורף שיר געגועים למקדש , שנכתב על פי משל של הרב שלמה אבינר.

             טיבט המקדש

ידידי היקר התבונן נא והבט:

אכן קראת באנציקלופדיה על טיבט.

יודע אתה שיאי הרריה

ואת כל המלחמות שעברו עליה.

יודע אתה מדוע ולמה

כל טיבטי חמישי הוא לאמה.

שרעב העם, אללי,

וחסר אונים הוא מנהיגו, הדלאי.

טיבט היא כמעט הגבוהה בעולם,

את הנתונים ידעת כולם.

אף על פי כן, יקירי,  לטיבט לא תקרב.

רחוקה ממך טיבט כרחוק מזרח ממערב.

רוח השלגים  בפניך לא צלפה

לא טיפסת הימאליה ברגל יחפה

לא ראית שקיעה מתנוצצת בראש ההרים

לא הצלת אורז משטפונות אכזריים.

לא חיפשת דלאי לאמה, תינוק בן יומו

במות הזקן, בחפש מנהיג לעמו.

בכורסה בביתך הינך חסין

מהכיבוש האכזרי של סין.

כללו של דבר:  הנך שכל טהור

ללא חווית החושך והאור.

אתה מנותק. חוויה אי אפשר לשבט.

אינך מכיר כלל את טיבט.

אולי  למדת ספר יחזקאל, והלכות בית הבחירה

ידעת גודל השולחן ומעשה המנורה

קראת איכה ואגדות החורבן

צמת תמיד ביום ביטול הקרבן.

התפללת שלוש פעמים ביום

שתחזינה עינייך בשובו לציון.

שרת: 'אמת מה נהדר היה מראה כהן'

 ישאלוך: החפצה את מקדש? וודאי תאמרי הן.

הרי כל זה קראת  בסידור מדרש ומחזור

אהה, כי כל זה רק חלקית יעזור.

בתעודת הזהות: אלפיים שנה יתומים

כבר אינם זוכרים את אותם ימים.

בהוראות משרד הפנים

כתוב: 'דמעה על כל פנים',

דמעה הנובעת ממידע

מצוות אנשים מלומדה.

כיצד נרגיש חווית לב חדש

המרגיש כל נכנס לבית המקדש

הטהרה,  הלבוש, השירה

כהן הוגה את השם הגדול והנורא

ועל הכל שכינה שורה.

נלגלג עם הנביא על השמים מקדש מבטחם

הסוברים כי מכפר הוא על כל מדוחם,

ולא ידענו אשר ידע כל גוי סובב:

לא האמינו כל צר ואויב

כי יבוא צר בשערי אוהב.

כי אז חיו זאת כולם:

כאן משרה שכינתו ריבון העולם.

נוכל לתאר עשן עולה ישר ושמח

אך לא פר הרץ בחדווה למזבח

נחשב חישובי שטחים

על עומדים צפופים ומשתחווים רווחים

אך כיצד נחווה ווידוי לפניו

ושכינתו נסתרה בענניו.

אהה אלוקים!  אין ראוי לרחמים

כבן אובד הקורא על צער יתומים.

לא יועיל עונש מלקות

לילד אשר שכח כיצד לבכות.

הביאנו לביתך ברינה ונדע

עד כמה גדולה הייתה האבדה

כחי באי בודד , שלראשונה אות קרא,

כלומד כל חייו משנה, ומגלה: יש גמרא.

די. כל דימוי חיוור. אוי לאותה צרה.

הוציאנו נא מעמק עכור לפתח תקווה

פקח עינינו לעולם חדש

ובלב הארץ הטובה.

עזרנו ונבנה לשמך מקדש.

[1] ברכת 'רצה' בעמידה.

[2] אולי להוציא זוטות כגון: צפון קוריאה, איראן, סוריה, סודן...

[3] עולת ראיה  חלק א  עמוד רצב

[4] אוצרות הראי"ה  כרך ב' ג. אפיקים בנגב

[5] על כל סוגיה זו כתב מיודעי מנוער ר' דוד שפרבר, ספר בשם 'קרבנות לעתיד לבוא במשנת הרב קוק '(תשנ"ב).

[6] שמונה קבצים  קובץ ב  כ.

[7] בסוף הסיום מובא שיר שנכתב על כך בעקבות משל של הרב שלמה אבינר. הוא נקט ונצואלה ובשיר החליפה אותה טיבט.

[8] אגרות הראיה  כרך ד  תתקצד.

[9] ירמיהו פרק ז.

[10] רש"י במדבר טז, ז.

[11] שמואל א פרק ג.

[12] יבמות קה עמוד א.

[13] ספר הכוזרי מאמר ב מח.

[14] שמונה קבצים  קובץ א   שצ.

[15] למשל: ירמיהו פרק ז , ישעיהו פרק א. כל אלו הפטרות נקראות.