מסכת זבחים דף קא עמוד א

לעילוי נשמת יונתן יוסף בן אברהם קפלן. נלב"ע ד אב תשע"ח.

מסכת זבחים דף קא עמוד א

תניא: מפני אנינות שרפוה, לכך נאמר כאלה, דברי רבי נחמיה; רבי יהודה ור"ש אומרים: מפני טומאה נשרפה, שאם אתה אומר: מפני אנינות נשרפה, היו לשלשתן שישרפוה, ד"א: היו ראוי לאוכלן לערב, ד"א: והלא פינחס היה עמהן...

  מסכת זבחים דף קא עמוד ב       והלא פינחס היה עמהן. שפיר קאמרי ליה! סבר לה כרבי אלעזר, דאר"א א"ר חנינא: לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי, דכתיב: והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם. רב אשי אמר: עד ששם שלום בין השבטים, שנאמר: וישמע פינחס הכהן ונשיאי העדה וראשי אלפי ישראל וגו'. ואידך נמי והכתיב: והיתה לו ולזרעו אחריו! כי כתיב ההוא - בברכה הוא דכתיב. ואידך נמי הא כתיב: וישמע פינחס הכהן! ההוא ליחס זרעו אחריו. אמר רב: משה רבינו כהן גדול וחולק בקדשי שמים היה, שנאמר: מאיל המלואים למשה היה למנה. מיתיבי: והלא פינחס היה עמהן; ואם איתא, לימא: והלא משה רבינו היה עמהן! דילמא שאני משה, דטריד בשכינה, דאמר מר: משה בהשכמה עלה ובהשכמה ירד. מיתיבי: לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל ...אילו לא נאמר קדשים קלים, הייתי אומר: קדשי קדשים הוא דאוכל שהרי הותרו לזר ולהן, קדשים קלים לא יאכל; ... לכך נאמרו קדשי קדשים ...  קתני מיהא: שהרי הותרו לזר ולהן, לאו משה! אמר רב ששת: לא, בבמה לזר, וכדברי האומר: יש מנחה בבמה. מיתיבי: מרים מי הסגירה? א"ת משה הסגירה, משה זר הוא,  

 מסכת זבחים דף קב עמוד א      ואין זר רואה את הנגעים! וא"ת אהרן הסגירה, אהרן קרוב הוא, ואין קרוב רואה את הנגעים! אלא כבוד גדול חלק לה הקדוש ברוך הוא למרים, אותה שעה: אני כהן ואני מסגירה, אני חולטה ואני פוטרה; קתני מיהת: משה זר ואין זר רואה את הנגעים! אמר רב נחמן בר יצחק: שאני מראות נגעים, דאהרן ובניו כתובין בפרשה. מיתיבי, חמש שמחות היתה אלישבע יתירה על בנות ישראל: יבמה מלך, אישה כהן גדול, בנה סגן, בן בנה משוח מלחמה, ואחיה נשיא שבט, ואבילה על שני בניה; קתני מיהת: יבמה מלך, מלך אין, כ"ג לא! אימא: אף מלך. כתנאי; ויחר אף ה' במשה - רבי יהושע בן קרחה אומר: כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם וזה לא נאמר בו רושם; ר"ש בן יוחי אומר: אף זה נאמר בו רושם, שנאמר: הלא אהרן אחיך הלוי, והלא כהן הוא! הכי קאמר, אני אמרתי: אתה כהן והוא לוי, עכשיו הוא כהן ואתה לוי; וחכמים אומרים: לא נתכהן משה אלא שבעת ימי המלואים בלבד; ויש אומרים: לא פסקה כהונה אלא מזרעו של משה, שנאמר: ומשה איש האלהים בניו יקראו על שבט הלוי, ואומר: משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו. מאי ואומר? וכי תימא, לדורות הוא דכתיב, ואומר: משה ואהרן בכהניו.

כהונתם של פנחס ומשה

• מחלוקת התנאים

נחלקו התנאים בשאלה מדוע נמנעו אהרון ובניו מאכילת השעיר בחנוכת המשכן. לדעת רבי נחמיה היה זה מפני שהם היו אוננים על מיתת נדב ואביהוא. לדעת רבי יהודה ורבי שמעון, הבשר נטמא. התנאים מקשים על רבי נחמיה, אם הבעיה הייתה שהיו אוננים, מדוע לא ניתן הבשר לאכילה  לפנחס, שלא היה אונן על דודיו. תשובת הגמרא היא שלדעת רבי נחמיה פנחס עדיין לא היה כהן. בהמשך הגמרא עומדת על כך שהתנאים נמנעו מלהקשות על רבי נחמיה מדוע משה לא אכל את הקדשים, ודנה בהרחבה במעמדו של משה.

• פנחס

רבי יהודה ורבי שמעון מניחים שפנחס הפך כהן בשעה שהפכו אהרון ובניו לכהנים[1]. הנחה זו היא גם בסיס להלכה שגיורת קטנה מותרת לכהן:   "תניא, ר' שמעון בן יוחי אומר: גיורת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד - כשירה לכהונה, שנאמר: וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם, והרי פנחס עמהם[2]".  לעומת זאת  לדעת רבי נחמיה, פנחס קיבל כהונה רק לאחר חנוכת המשכן, "שאע"פ שכבר נתנה כהונה לזרעו של אהרן, לא נתנה אלא לאהרן ולבניו, שנמשחו עמו ולתולדותיהם שיולידו אחר המשחתן, אבל פינחס שנולד קודם לכן ולא נמשח, לא בא לכלל כהונה[3]". לפי האמורא רבי אלעזר, פנחס הפך לכהן רק כשהרג את זמרי, ולפי רב אשי פנחס נתכהן, רק משעה ששם שלום בין השבטים, כפי שמדגיש הכתוב:" וַיִּשְׁמַ֞ע פִּֽינְחָ֣ס הַכֹּהֵ֗ן וּנְשִׂיאֵ֨י הָעֵדָ֜ה וְרָאשֵׁ֨י אַלְפֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ אֶת־הַ֨דְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֧ר דִּבְּר֛וּ בְּנֵי־רְאוּבֵ֥ן וּבְנֵי־גָ֖ד וּבְנֵ֣י מְנַשֶּׁ֑ה וַיִּיטַ֖ב בְּעֵינֵיהֶֽם:  (לא) וַיֹּ֣אמֶר פִּֽינְחָ֣ס בֶּן־אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֡ן אֶל־בְּנֵי־רְאוּבֵ֨ן וְאֶל־בְּנֵי־גָ֜ד וְאֶל־בְּנֵ֣י מְנַשֶּׁ֗ה הַיּ֤וֹם׀ יָדַ֙עְנוּ֙ כִּֽי־בְתוֹכֵ֣נוּ ה' אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־מְעַלְתֶּ֥ם בַּֽה' הַמַּ֣עַל הַזֶּ֑ה אָ֗ז הִצַּלְתֶּ֛ם אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֥ד ה'".  (לב) וַיָּ֣שָׁב פִּֽינְחָ֣ס בֶּן־אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֣ן׀ וְהַנְּשִׂיאִ֡ים מֵאֵ֣ת בְּנֵֽי־רְאוּבֵן֩ וּמֵאֵ֨ת בְּנֵי־גָ֜ד מֵאֶ֧רֶץ הַגִּלְעָ֛ד אֶל־אֶ֥רֶץ כְּנַ֖עַן אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיָּשִׁ֥בוּ אוֹתָ֖ם דָּבָֽר[4]".

פסוקים אלו תומכים בדעת רב אשי.  הדעה החולקת על רב אשי מסבירה כי    "מימי משה נתכהן וכששם שלום נתייחס ליקרא כהן ולייחס זרעו במעלות כהונה להיותם כהנים גדולים שכן מצינו בדברי הימים (א' ה') שלא היו כהנים גדולים אלא מפנחס ובספרי מפיק ליה מאת בריתי שלום שעמדו ממנו שמונים כהנים בבית ראשון ושלש מאות בבית שני וכולם נמנו בספרי[5]".

הרש"ש תמה על ביאורם של רש"י ותוספות: היה מעבר של הכהונה הגדולה מבני אביתר לבני צדוק[6], שנובע מקללת בית עלי:  "לָכֵ֗ן נְאֻם־ה' אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אָמ֣וֹר אָמַ֔רְתִּי בֵּֽיתְךָ֙ וּבֵ֣ית אָבִ֔יךָ יִתְהַלְּכ֥וּ לְפָנַ֖י עַד־עוֹלָ֑ם וְעַתָּ֤ה נְאֻם־ה' חָלִ֣ילָה לִּ֔י כִּֽי־מְכַבְּדַ֥י אֲכַבֵּ֖ד וּבֹזַ֥י יֵקָֽלּוּ[7]". רש"י עצמו מבאר שם:    "שני פעמים פסקתי גדולה לבני איתמר, בבני גרשון ובבני מררי. נאמר ביד איתמר בן אהרן הכהן (במדבר ד) ועלי מבני איתמר היה - זו ראיתי במדרש שמואל". הרי שזמן רב הכהונה לא הייתה בידי צאצאי פנחס בן אלעזר.  ממשיכה הגמרא ואומרת  שעל רב אשי להסביר את הפסוק האמור בפרשת פינחס:

"וְהָ֤יְתָה לּוֹ֙ וּלְזַרְע֣וֹ אַחֲרָ֔יו בְּרִ֖ית כְּהֻנַּ֣ת עוֹלָ֑ם תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר קִנֵּא֙ ..[8]". על כך משיבה הגמרא: "בברכה הוא דכתיב". כלומר, הכוונה היא כשיתכהן, לא תסור הכהונה הגדולה מזרעו, אולם כרגע, טרם זכה בכהונה עצמה[9].  בעלי התוספות כתבו על הסברו של רב אשי:    "שברכו הקדוש ברוך הוא שיהיה כהן ומיד היה יכול להיות כהן אלא שתחילה צריך להלבישו ולמושחו ולחנכו בחביתין כדין הדיוטות המתחנכים בחביתין כדאמרינן בסוף התכלת (מנחות דף נא:) אבל שמא לא נתרצו לו כל ישראל באותה שעה מפני שהרג נשיא שבט עד ששם שלום בין השבטים בימי יהושע ואז נתרצו לו[10] והלבישוהו [ומשחוהו] וחנכוהו בחביתין[11]".      "ולפ"ז לרב אשי נמי היה כל דיני כהונה עליו, לאכול קדשים ושלא לישא נשים הפסולות לכהונה מיד אחר הריגת זמרי, דהלבשה וחינוך אין מעכבין אלא לעבודה[12]".

"היסוד הרעיוני בדבר: קנאותו של פנחס הייתה ראויה, אבל עיקרה של הכהונה הוא החסד, ולכן רק לאחר ששם שלום בין השבטים התברר שהוא ראוי לכהונה[13]".

בגמרא נאמר על מלחמת מדין: "פינחס - זה משוח מלחמה[14]".  רב אשי חייב לומר, שזה לא כדעת רבי נחמיה, אלא כדברי רבי יהודה ורבי שמעון[15]. פנחס לפי זה יצא למלחמה מטעמים אחרים.

עוד עלינו להתייחס למדרש המובא בגמרא:   "חמש שמחות היתה אלישבע יתירה על בנות ישראל: יבמה מלך, אישה כהן גדול, בנה סגן, בן בנה משוח מלחמה, ואחיה נשיא שבט, ואבילה על שני בניה[16]".  ומבאר רש"י:

"היתה אלישבע יתירה - ביום שהוקם המשכן קאי בסדר עולם". הרי שהיה פנחס כהן טרם מותם של נדב ואביהוא. אמנם במדרש פנחס איננו מוזכר, ושתיקה רועמת היא[17]: "מעורבב הוא השחוק ששחקה מדת הדין על אלישבע בת עמינדב  שראתה ארבע שמחות ביום אחד, ראתה בעלה כהן גדול ויבמה מלך אחיה נשיא ושני בניה סגני כהונה וכיון שנכנסו להקריב יצאו שרופים נהפכה שמחתה לאבל[18]". נראה שנחלקו המדרשים במחלוקת התנאים אשר לפנינו. המדרש הראשון כדעת רבי יהודה ורבי שמעון שפנחס נתכהן עם אביו, והמדרש השני כדברי רבי נחמיה[19]. נסכם:

• כהונת משה

רב סובר שמשה רבנו היה כהן גדול. הגמרא מקשה עליו: מדוע לא נצלו התנאים עובדה זו להקשות על רבי נחמיה: מדוע נשרף הבשר ולא ניתן למשה לאכלו? ומתרצת שמשה היה טרוד בשכינה.  פלא הוא, שלפי זה החליטו אהרון ובניו עבור משה שהוא 'עסוק בשכינה' ושרפו את הקדשים מבלי לשאול אותו!

קושיה שניה מקשה הגמרא: נאמר על קדשי קדשים ש'הותרו לזר'. האם אין הכוונה למשה? על כך משיב רב שהכוונה היא לזר האוכל קדשי קדשים בבמה, ובהנחה שמנחה הוקרבה בבמה[20]. תירוץ זה בעייתי הוא, שכן המדרש המצוטט הוא מספרא, שסתמה כרבי יהודה, והוא דווקא סובר לקמן שמנחה לא קרבה בבמה. יתכן שלמסקנה, שכהונת משה נתונה במחלוקת תנאים, אין צורך לתירוץ זה[21]. באמת, רש"י על התורה נמנע מן האוקימתא כאן, שכתב:  "בקדשי הקדשים... מצינו שהותרו לזר, שאכל משה בשר המלואים[22]". הקפיד לבאר את המדרש כדעת רבי שמעון[23].

קושיה שלישית היא הברייתא המחפשת מי הסגיר את מרים בצרעתה, ופוסלת את משה בהיותו זר. על כך מבאר רב נחמן בר יצחק שגם רב מודה שלא נתכהן משה לעניין נגעים. מסקנת הגמרא שמחלוקת תנאים היא:

לפי רבי יהושע בן קרחה לא נענש משה, ובמקום אחר ביאר דעתו שמשה היה כהן גדול:

"ר' יודן בשם רבי יוסי בר יהודה ור' ברכיה בשם ר' יהושע בן קרחה כל מ' שנה שהיו ישראל במדבר לא נמנע משה מלשמש בכהונה גדולה הה"ד (תהלים צט) משה ואהרן בכהניו[24]".

לפי רבי שמעון בן יוחאי, על סרבנותו לשליחות למצרים, משה נענש שאהרון יהיה כהן ולא הוא. לפי חכמים היה משה כהן בשבעת ימי המילואים בלבד[25], ולפי 'יש אומרים', משה עצמו היה כהן גדול כל ימיו, אלא שזרעו לא התכהן, ככתוב:   "משה איש האלהים בניו יקראו על שבט הלוי, ואומר: משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו[26]".            אם כן, לרשב"י ולחכמים משה לא היה כהן גדול, ולרבי יהושע בן קרחה ולפי 'יש אומרים', ובעקבותיהם רב, משה היה כהן גדול[27].

• בחינת כהונת משה לאור הלכות ומדרשים
• "במה שימש משה שבעת ימי המלואים? בחלוק לבן[28]". רש"י מבאר: "לא נשתמש בבגדי כהונה דכתיב ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך והוא היה זר אצלן[29]".

אולם בעלי התוספות מבארים גם לפי דעת רב:

" וי"ל דשבעת ימי המלואים דוקא איבעיא שעדיין לא נתקדשו בגדי כהונה כדכתיב והזית על אהרן ועל בגדיו וגו' וה"ר יעקב מאורליינ"ש פירש דאפי' נתקדשו מ"מ כל ז' ימי המלואים שהיה משה מעמיד המשכן ומפרקו היה נחשב כמו במה ואין בגדי כהונה בבמה[30]".

•  "והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו שומרים משמרת המקדש למשמרת בני ישראל... אשכחן דבעי כהנים ולוים שימור[31]". הרי שלמדו ממשה דין שמירה בלוים. "וכמאן דאמר דמשה לא נתכהן אלא בשבעת ימי המילואים לבד[32]". אולם הראב"ד[33] הציע שכשם שלעניין נגעים לא נחשב כהן גדול, כך גם לעניין שמירה. מכל מקום כהן גדול שמו.
• משה נחשב לוי לעניין שירת הלויים:   

"חנניא בן אחי רבי יהושע אמר, מהכא משה ידבר והאלהים יעננו בקול, על עסקי קול[34]".

"שהיה מצוהו לשורר לפי שמשה לוי היה[35]".

"תנא: הוא ילד וקולו כנער, דברי רבי יהודה; אמר לו רבי נחמיה: א"כ, עשיתו למשה רבינו בעל מום[36]!".

" - והוא לוי ונפסל בקול לעבודת השיר[37]".

• " וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־עַצְמ֥וֹת יוֹסֵ֖ף עִמּ֑וֹ כִּי֩ הַשְׁבֵּ֨עַ הִשְׁבִּ֜יעַ אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד אֱלֹהִים֙ אֶתְכֶ֔ם וְהַעֲלִיתֶ֧ם אֶת־עַצְמֹתַ֛י מִזֶּ֖ה אִתְּכֶֽם[38]. אם כהן הוא, כיצד נטמא למת?

הרי כמה תירוצים של הרב ולדנברג, שמפנה גם לתירוצים נוספים:

" כבר עמדו על כך המפרשים... וכמה מהם רוצים להסתייע מזה ד1. צדיקים אינם מטמאים במותם ואחרים מבארים דבאותו זמן שלקח את העצמות 2. היה בבחינה של מת מצוה, ... ולאחר מיכן היו רק במחיצתו, ובפיקוחו, דהיינו במחנה לויה, אבל 3. הוא היה נזהר מליטמא להם, ואחרים נשאו את ארונו .. ואוסיף רק זאת מדידי, מה שראיתי בתוס' שאנץ בסוטה ד' י"ג ע"א שמביא ע"ז מדרש מעניין וז"ל: וכי דרכו של מת להלך עם השכינה, במדרש יש ששמו עצמות יוסף בתוך עור של כבש 4. ונכנסה בו באותו עור רוח חיים, והיינו דכתוב נוהג כצאן יוסף עכ"ל. וכנראה שר"ל בצורה כזאת לא היה מטמא, ויש להאריך[39]".

• רבי ברכיה סבר שמשה היה כהן גדול, שאכל מלחם הפנים[40], וכן במדרש נוסף:

"רבנן אמרי כל מ' שנה שהיו ישראל במדבר שמש משה בכהונה גדולה וי"א לא שמש אלא שבעת ימי המלואים, ר' ברכיה בשם ר' סימון אומר כל מ' שנה שמש משה בכהונה גדולה שנא' (דברי הימים א' ה) ובני עמרם אהרן ומשה וכתיב (דברים לג) ומשה איש האלהים[41]".

• החזרת צפורה הגרושה. "הנה עה"פ (שמות יח, ב): ויקח יתרו חותן משה את ציפורה אשת משה אחר שילוחיה וגו' איתא בילקוט שמעוני (רמז רסח): אחר שילוחיה - ר' יהושע אומר, שפטרה הימנו בגט ע"כ.

וכתב בספר מרפסין איגרא (פר' יתרו): קשה: כיצד חזר משה ונשא את ציפורה אחר "שפטרה הימנו בגט", והלא במסכת זבחים (קא, ב) שנינו: "משה רבינו כהן גדול היה", וגרושה הלא אסורה אפילו לכהן הדיוט, כפי שנאמר (ויקרא כא, ז): "ואשה גרושה מאשה לא יקחו"?

וכתב שם ליישב: יתכן שמשה רבנו נעשה לכהן גדול רק לאחר הקמת המשכן, אבל לא קודם לכן, ולכן יכול היה להחזיר את גרושתו. ועוד כתב לתרץ, הגט שנתן משה רבנו לציפורה היה על תנאי שלא יחזור ויקחנה שוב לאשה, ובמקרה שיחזור ויקחנה לאשה הגט בטל. לכן יכל משה רבנו לחזור ולקחתה לאשה ולא עבר בכך על איסור של מחזיר גרושתו. עוד תירץ שם: אמנם קודם מתן תורה קיימו האבות את כל התורה כולה, אולם, כתבו הראשונים שהיכן שנראה להם שיש צורך לעבור על מצוה מסויימת היו עוברים. ומשה רבינו סבר שבמקרה זה, רצונו של הקדוש ברוך הוא שיחזיר את ציפורה אשתו, ולכן חזר ונשאה[42]".

[1] לדעת ראב"ע כל צאצאי אהרון התכהנו אף בלי משיחה, ולדעת רבי אברהם בן הרמב"ם גם הם נמשחו. ההנחה היא שכל נכדי אהרון נכללו בכהונה כמו פנחס.  "וכך משתמע בתורת כהנים: "...וימת נדב ואביהוא... ובנים לא היו להם – שאילו היה להם בנים, היו קודמים לאלעזר ואיתמר" ('שערי היכל' עמוד תתקכט סוף הערה 1 מן העמוד הקודם).

[2] מסכת יבמות דף ס עמוד ב. ורבי שמעון לשיטתו כאן (קרן אורה). ועיין עוד הערה 12 לקמן.

[3] רש"י במדבר כה, יג ד"ה ברית כהנת עולם. לפי המהר"ל (גור אריה שם) פנחס היה עדיין קטן.

[4] יהושע פרק כב מפסוק ל.

[5] תוספות ד"ה ואידך.

[6] סוטה דף מח עמוד ב.

[7] שמואל א פרק ב פסוק ל.

[8] במדבר כה, יג. הרי שמקנאה ואילך נתכהן (רש"י בסוגייתנו ד"ה ברית).

[9] רש"י ד"ה ההוא. המהרש"א מקשה: הרי כתוב 'תחת אשר קינא' ולרב אשי קיבל כהונה בפועל רק על כך ששם שלום בין השבטים. לדעת בעל 'שפת אמת' בסוגייתנו, שתי הקושיות הן דווקא לדעת שני התנאים: אם פנחס הוא כהן שווה זכויות, מה היה החידוש לאחר הריגת זמרי. לפי זה באמת מובן, שמדובר לפי הדעה שאכן היה כהן תמיד, ולפי התירוץ קיבל לאלתר תוספת ברכה בהורגו את זמרי.

[10] סנהדרין  הגדולה, האחראים על מינוי כהן גדול .(הגרי"ז כאן).

[11] ד"ה ההוא.

[12] קרן אורה מסכת זבחים תחילת דף קא עמוד ב. לפי זה , הלימוד ביבמות מפנחס שכהן מותר בגיורת קטנה (לעיל הערה 2), תקף גם לרב אשי. אולם בספר הישר משמע שלרב אשי פנחס לא היה כלל כהן עד ימי יהושע, ואז ההוכחה לפיו אינה תקפה. מ"מ לדעת לרבי אלעזר ההוכחה קיימת, שהרי לדעתו, פנחס הרג את זמרי, התכהן ויצא למלחמת מדין ככהן.

[13] 'שערי היכל' עמוד תתקכט בשם 'זבחי צדק'.

[14]  מסכת סוטה דף מג עמוד א.

[15] קרן אורה.

[16]  מסכת זבחים דף קב עמוד א.

[17] ביטוי שזכיתי ללמוד מפי רבה של ירושלים וראש מכון הלכה ברורה ובירור הלכה, הרב אריה שטרן.

    הכוונה היא להעדר בולט, כגון גמרא שאינה נפסקת במשנה תורה לרמב"ם.

[18] ילקוט שמעוני תורה פרשת שמיני רמז תקכד.

[19] מהרש"א.

[20] בניגוד לדעת רבי יהודה במשנה, דף קיג עמוד א. אין אפשרות אחרת לזיהוי קדשי קדשים הנאכלים לזר,, שהרי חטאת ואשם   

   אינם קרבים בבמה, ועלה אין בה חלק אף לכהנים (רש"י סוף דף קא עמוד ב)

[21] שערי היכל עמוד תתקלא בשם 'נחלת יעקב'.

[22] רש"י ויקרא פרק כא פסוק כב.

[23] מלבי"ם שם.

[24] ויקרא רבה פרשת שמיני אות ו.

[25] אולם אין בהכרח להסיק מכך שהם מסכימים עם רשב"י שמשה נענש.  כתב בקרן אורה  כאן:

"בז' ימי המילואים הי' משה משמש לבד מסתברא שלא ירד ממעלתו וברצונו הי' תלוי, אם הי' רצונו הי' יכול לשמש בכהונה גדול' כל מ' שנה בח' בגדים, אלא משום דטריד בשכינה הניח לאהרן הכהונ' גדולה, כי מעלת משה הי' יותר גדולה כמבואר בדברי הזוה"ק (ח"ג נ"ג ע"ב) משה שושבינא דמלכא כו', וכש"כ שלא נגרע מאתו מעלת אהרן ג"כ".

[26] דף קב עמוד א.

[27] למסקנה שמחלוקת תנאים לפנינו, יש לדון אם נשאר הצורך בתירוצים הראשונים. לרש"י כאמור לא, אולם הראב"ד (למשל בהערה 33) מקיים    

    אותם.

[28] מסכת עבודה זרה דף לד עמוד א.

[29] שם ד"ה משה.

[30] תוספות שם ד"ה במה שמש משה.

[31] מסכת תמיד דף כו עמוד א.

[32] משך חכמה פרשת במדבר פרק א פסוק נ.

[33] מסכת תמיד דף כח עמוד א לקראת הסוף.

[34] מסכת ערכין דף יא עמודים א-ב.

[35] רש"י תחילת עמוד ב.

[36]  מסכת סוטה דף יב עמוד ב.

[37] רש"י שם).

[38] שמות יג, יט.

[39] שו"ת ציץ אליעזר חלק יח סימן נו אות ב.

[40] תנחומא אמור סימן לא.

[41] שמות רבה , לז,א. לחמשת המקורות האחרונים הגעתי דרך 'שערי היכל' עמוד תתקלג.

[42] דף על הדף זבחים דף קא עמוד ב.